צטט: מדקדקת בקטנות 2010-09-25 10:46:52

מאוד אהבתי את שילוב השיר של היהודים בתוך הפרשנות.

תודה, משמח אותי שירדת לסוף דעתי.

אני חושבת שבאיזה אופן השיר הזה הוא מן ניגוד למשהו שאנשי הסדרה לא יגיעו אליו. ברור שהיאוש הזה מצא בתוכם ה-מ-ו-ן, אבל הם לא לגמרי מרשים לעצמם להיות שם, במקום הכואב שמזדעק לשמים ואומר למה הכול שחור?!? 

נכון, הם לא מרשים לעצמם לגמרי, לפחות לא עד הסוף.

כי הם פוחדים להרגיש , פוחדים לאבד שליטה על המצב.

הם לא מבינים שרק אם ירשו לעצמם להתפרק לחלוטין - רק אז הם יהיו חופשיים ויחלימו.

הם פוחדים להבריא, ובורחים להתמכרויות, כי זה (הרבה) יותר קל מאשר להתמודד עם הכאב.

הכי נורא וקיצוני בעיני הוא מצבו של דודו - הוא עמוק בתוך הבור, אני לא יודעת מה יהיה הסוף שלו, ואם יש לו סיכוי להינצל, כי הוא לא מראה עניין גלוי לצאת מזה, הוא מתכחש לזה שיש לו בעיה, וזה הכי מסוכן כשבן אדם מרים ידיים ונכנע : מי שמוותר על החיים - עלול שלא לשרוד אותם לאורך זמן.

מדהים כמה הסדרה הזו מזיזה אותנו מבפנים, כך שאת יכולה לכתוב פוסט כל כך מפורט על כל רגע בסדרה, ושאני יכולה לקרוא את זה בעניין.

נעים לקרא שאני מעניינת אותך

:-)

זה פשוט כי זו לא סדרה, אלה החיים.

וכי זה מאד אנושי להרגיש , לחוות ולהזדהות עם הגיבורים ועם קורותיהם המתועדים.

תודה שבאת, נועה.

:-)

תודה, יערה.

שמחה שאת מיידעת אותי על כך.

מאחר שנשאלתי על כך במסר פרטי, חשוב לי להבהיר כאן מעל לכל ספק שלא היתה לי שום כוונה של מסר (נסתר או גלוי) דתי משום סוג שהוא.

כלומר "שער הרחמים" לא נתפס אצלי בפרשנות כשיר דתי של אמונה באלוהים, והשער שקיוויתי שלואיס ימצא לא קשור לחזרה בתשובה או למציאת משמעות בחזרה בתשובה כפתרון לבעיותיו.

ובכלל, לכל אורך הפוסט  - השיר הזה משמש במובן של מציאת משמעות וטעם לחיים בהקשר פילוסופי אישי שמתאים לכל אחד לפי דרכו כפי שהוא מבין ותופס אותה כמתאימה עבורו, והיא הדרך הפרטית שלו לשער הרחמים הספציפי שלו, במובן הפשוט של המלה רחמים.

אין לי ולא היו לי מעולם לזרוע בטקסט הזה כוונות מיסיונריות דתיות הקשורות וחותרות לשכנע לאמונה באלוהים כפתרון למציאת משמעות בחיים.

צטט: קול קוראת 2010-09-18 18:06:42

צטט: סוג א'...בפרק ב' 2010-09-18 17:28:19

מה זה? תסריט? תמציאי מותק.זה להתחבר אל עצמך.

 

מאחר שאנחנו לא מכירות, את ואני, אז אני לא מצליחה לרדת לסוף דעתך בניסיון להכריע אם את שואלת "שאלת תם".

 

אם התשובה שלך היא כן -

אז זה לא תסריט - אלה מחשבות שאני מתרגמת למלים בהשראת הצפייה במחוברים, שזו סדרת דוקו ריאליטי שמשודרת כרגע בטלויזיה, תוך כדי שאני מוסיפה את הזוית האישית שלי מתוך מי שאני, חולקת אותה בהרחבה עם הקוראים, ומקווה לפתח ולעורר סביב זה קרקע פורייה לשיח צופים/ות.

 

אבל אם התגובה שלך נועדה להקניט/ללגלג/לעקוץ,

 ונכתבה בסרקזם ("תמציאי מותק")  - - -

 

 - אז אל תעני לי אפילו !

טוב. לא עונה.

צטט: סוג א'...בפרק ב' 2010-09-18 17:28:19

מה זה? תסריט? תמציאי מותק.זה להתחבר אל עצמך.

מאחר שאנחנו לא מכירות, את ואני, אז אני לא מצליחה לרדת לסוף דעתך בניסיון להכריע אם את שואלת "שאלת תם".

אם התשובה שלך היא כן -

אז זה לא תסריט - אלה מחשבות שאני מתרגמת למלים בהשראת הצפייה במחוברים, שזו סדרת דוקו ריאליטי שמשודרת כרגע בטלויזיה, תוך כדי שאני מוסיפה את הזוית האישית שלי מתוך מי שאני, חולקת אותה בהרחבה עם הקוראים, ומקווה לפתח ולעורר סביב זה קרקע פורייה לשיח צופים/ות.

אבל אם התגובה שלך נועדה להקניט/ללגלג/לעקוץ,

 ונכתבה בסרקזם ("תמציאי מותק")  - - -

 - אז אל תעני לי אפילו !

צטט: מנצ'וריה 2010-09-18 12:55:59

תמיד להסתכל על חצי הכוס הריקה.
רגע, זה לא הולך טיפה אחרת? נו...

באיזה הקשר את מזכירה את הביטוי, מריה ?

(אני שואלת ברצינות, לא בטוחה שהבנתי)

הוא מתייחס לכוס המשקה הקבועה של דודו ?

צטט: forte nina 2010-09-18 11:10:44

תקשיבי חן
רן מייצג את האבטיפוס שתמיד בחווית קורבן שאינה מאפשרת לו להתענג. הוא כל כך חרד שגם כשמגיע רגע טוב בחייו הוא נמצא במקום אחר. הוא בהחלט מהווה תמונת מראה להרבה טיפוסים שאינם מסוגלים ליהנות אם בגלל דפוסים מבית או גינטיקה או שמעולם לא קיבלו בילדותם רשות ליהנות מבלי לשלם על זה. אני אוהבת את דמותו ה"טראגית" דמות שגםן מעוררת בי לא מעט צחוק,כי הוא כל כך צפוי, כמעט רוב הזמן אני יודעת מה הוא יגיד. ואשתו היא הטיפוס מלא הסטרס והשליטה ובדרך כלל זו שוגיות קלאסית שנמשכים אחד לשני. אחד נוירוטי והשני כפייתי.אגב הוא מטעה כשהוא מראה רגשות כי ניתן לעיתים להאמין שהוא מגיע למקום הכי עמוק שלו, דווקא לגבי רני אני מציעה להתבונן בשפת הגוף שלו, המבטאת טוב יותר את החרדות מאשר דבריו.בגלל שהוא אמון על כתיבת נראטיב הוא בעצמו הופך להיות שבוי של מילים. תתבונני בפנים,עיניים והידיים שלו. זו ממש מלאכת מחשבת של ביטויי חרדה. ואשתו עם ההתכנסויות והסטרס על הפנים לכאורה בשליטה וגורמת לו בפאסיב אגרסיב שלה שהוא יהלך על בהונותיו כדי לא להרגיז אותה.
קלאסי.

בוקר טוב פנינה, כיף שהצטרפת לשיח הצופים שאני מנסה לייצר פה אצלי

:-)

אני ממש בעננים, תרתי משמע - מקודם טיפטף קצת גשם.

 כמעט בלתי מורגש, אבל בכל זאת מרנין לראות סימנים ראשונים לסתיו.

( אין לי כבר סבלנות לחכות לו ! )

באשר לרני -

תשמעי, אני מוכרחה לשתף אותך שלפני יומיים יצא לי לצפות ביו טיוב בקטע קצרצר שבו הוא מספר שהוא סובל מדלקת פרקים.

פאקינג דלקת פרקים !!

מדובר במחלה כרונית קשה ביותר - כאבי תופת מתמשכים, ולעיתים גם בחוסר יכולת תנועה בכלל, ממש שיתוק של הרגליים/הידיים, אי אפשר לעמוד מרוב מכאב מצמית, שלא לדבר על ללכת.

זה פשוט איום ונורא, תארי לך יום אחד ( רק אחד !) שבו את לא יכולה לגשת בעצמך לשירותים, לא מסוגלת לזוז.

זו המציאות היומיומית של אנשים שחולים במחלה הכרונית הקשה הזו.

ברגע ששמעתי על עניין המחלה הגופנית שלו - בבת אחת הבנתי המון דברים עליו ועל האישיות שלו.

זה שינה אצלי את כל נקודת המבט ואת השיפוט.

כמו זה שהוא כל הזמן מסטול - הג'ויינטים האלה שהוא מדליק בזה אחר זה - זה כדי להשקיט ולדכא את הכאב הפיזי, הוא טען שרק זה מה שעוזר לו ומקל עליו.

וזה מסביר גם את האובססיה שלו לסקס - הצורך הזה לחיות, התיאבון המיני לממש את היצרים החייתיים - - - פתאום זה התחוור לי בחדות.

אני מתבוננת בו בעיניים אחרות לגמרי מאז שנודע לי דבר מחלתו.

הרבה פחות שופטת אותו, הרבה יותר סלחנית לאישיות ולאופי שלו מאשר לפני שהיה לי את המידע הזה אודותיו. 

צטט: מיא 2010-09-18 10:48:22

חחחח - היחס בין הצפיות לתגובות???? תעזבי, אצלי יש גם המון מבקרים, ואני תוהה מה הם בדיוק מבקרים??? ואיך זה באמת שהם כל כך אילמים ואף - פעם אין להם משהו להגיד, כולל כמה אובססיביים שמבקרים כל יום או כל כמה ימים - ולעולם לא כותבים דבר!!! אולי הם מחכים שאני אפתח את פי הגדול ואשאל אותם - חביבי, יש איזו בעיה? קרה לך משהו מאמי? אתה זקוק לדבר-מה? נו שוין, כמובן שכולם גברים. לכי תביני. כן, כמובן שאני מעונינת בפידבק אחרי שכתבתי.

תיראי, חשוב לי להדגיש שברור לי שלא שתמיד יש מה להגיד על כל דבר, לפעמים גם אני עצמי נכנסת לקרא אצל אחרים, ואח"כ יוצאת בלי להותיר עקבות מילוליים.

אם אני מעריכה ומסכימה עם הטקסט אבל אין לי דבר משמעותי לחדש  - אז אני רק מככבת בשקט, וקוראת תגובות של אחרים.

אם לא אהבתי ולא בא לי להסביר למה , או שאין לי מספיק עניין ומעורבות בטקסט עצמו  - אז גם אני הוכפת לחלק מהסטטיסטיקה של הצפיות האילמות

 :-))

 

 

אבל הציפייה הזו למשוב - שלילי או חיובי - היא מאד אנושית וטבועה בנו כנראה, ויש בה גם היבט ילדותי כזה, של "תתייחסו אליי".."תתעניינו במה שיש לי להגיד".. תתנגדו, תשתפו, תציעו נקודת מבט אחרת, תחדשו לי, תסבירו לי איפה אני טועה ועיוורת, דברו איתי. העיקר שלא תישארו אדישים.

אני מאמינה שכולנו כאלה במידה כזו אחרת, אנחנו יצורים חברתיים אחרי הכל.

הדיאלוג בין אנשים הוא צורך הכרחי.

 

 פעם שלחתי קישור ומזמן לא, כי היתה בזה מחויבות להגיב גם, והיום אין לי זמן יותר - הקפה גזל לי המון זמן ואני לא מעוניינת בזה, אז מספיק לי שכמה קוראים קבועים נכנסים. אני רגילה לפער הרב בין הקריאות לתגובות. לגבי החברה שלך - אמא שלי היא אשה חכמה מאוד והיא תמיד אמרה לי שאנשים שמים דגשים על הדברים הרעים בחיים ולא על הטובים, וכיוון שתמיד היו לי תעודות טובות (וגם לה, כל מיני דוקטורטים וכאלה), תמיד היינו חוגגים אותן בבית, ביציאה למסעדה וכאלה. זה מעולם לא עבר ללא 'אירוע' ממש. וגם הצלחות של הילדים שלי לא עברו ללא ציון ממש. כל שבוע בערך אמא שלי היתה נקראת לבית הספר לתת דין וחשבון על עלילות הילדה המופרעת ועל איזה משהו אחר לא בסדר שעשיתי (עד שהתפטרה ואמרה שיסתדרו איתי לבד),

אז תמיד היינו בצל הדברים הרעים, אז ברור שאם כבר יש דבר טוב, צריך לציין אותו במיוחד, בגלל זה מעצבן לקרוא שמשהו כזה חשוב כמו תוכנית טלוויזיה שקונים בחו"ל, פשוט עובר בהמולת היומיום כאילו כלום. ולגבי הסבל - אני יודעת שזה חלק מהחיים, אני פשוט מרגישה כאילו בשנים האחרונות בכיתי וסבלתי במרוכז בשביל כל החיים שלי, מנה יפה, וגמרתי עם זה ואני לא מוכנה לסבול יותר. אני את המכסה שלי השלמתי.

בסדר, אל תסבלי, אבל מותר לך להיות עצובה ולהרגיש רע לפעמים, את יודעת, זו הדרך הכי בריאה לחיות חיים שלמים - ללמוד לחיות עם הרע , ולא רק עם הטוב.

צטט: מיא 2010-09-17 19:54:17

ועל לואיס לא קראתי. אני לא יכולה לקרוא דברים כאלה. אחר כך לא נרדמת בלילה. אני לוקחת כדורים בשביל שלא יהיו לי מחשבות טורדניות בכיוונים האלה אז זה לא בריא לי

קראי מה שבא לך, כמובן.

 :-)

אבל תזכרי שרק מי שחבר אמיתי של החשיכה - מסוגל גם להיות חבר אמיתי של האור.

שני קצוות שחווים בעוצמה אנשים רגישים,
שמרגישים.

ותאמיני לי, זו זכות.
כי לא כל אחד יכול.

כך שלא צריך לפחוד לחוות צער או רגש של פחד, כאב, סבל.

ברגע שאת יודעת להיות אומללה - את גם תדעי להיות מאושרת.

היכולת לחוות את שלל הרגשות היא מתנה חשובה.

כל רגש הוא לגיטימי, וצריך לתת לו מקום ולא להדחיק אותו.

הסבל הוא חלק החיים,

וממש כמו שאת יודעת לצחוק ולשמוח, להנות ולהעריך הומור -

עלייך לדעת גם לבכות.

אל תחששי לתת לזה מקום כשאת מבחינה בזה.

זה חשוב.

צטט: מיא 2010-09-17 19:52:41

אולי כדאי לי כן להתחיל לצפות בטלוויזיה ומתוך אומללותם של האחרים אבין עד כמה אני מאושרת. האמת, היתה לי פסיכולוגית שאמרה לי את זה בגיל 20 כשפניתי לטיפול. היא אמרה לי משהו כמו - את לא צריכה שום טיפול, את מאוד מרוכזת בעצמך, צריכה לקלוט קצת אילו בעיות יש לאנשים אחרים ותביני שלך אין בעיות כלל. והיא לא קיבלה אותי לטיפול.

:-))

מיא, לפי דעתי הגישה של הפסיכולוגית שלא קיבלה אותך - היא חסרת שחר.

איזו מן פסיכולוגית זו ? צריך לשלול לה את הרישיון לעסוק במקצוע..

 אפס הבנה בנפש האדם  - יש למי שטוען טיעונים מגוחכים כאלה.

 

זה שלאנשים אחרים קשה יותר  - לא מפחית מהסבל שלנו ומהכאב שלנו על עצמנו.

אין יחסיות בענייניים האלה.

 כשכואב אז כואב , נקודה.

ולא ממש משנה לנו שאנחנו למשל מסוגלים לראות בחוש הראייה -

בעוד שיש אנשים עיוורים מלידה שלא זכו לראות מעולם.

 

זה ממש נוגע ללב מה שאת מתארת וזה היה מאוד מבאס אותי לצפות בזה.

טוב שאצלך זה מרוכז וקצרצר.

"קצרצר" זה עניין יחסי..

בייחוד עקב הנטייה הטבעית שלי להיסחף ולהאריך במלל.

הקטע באמת שכשאתה סופסוף מצליח - אתה לא עוצר שנייה ליהנות מזה (זה נורא - תמיד עצרתי לחגוג את הצלחותיי המינוריות ואת הצלחותיהם של ילדיי. אני עומדת על כך. אמא שלי לימדה אותי. תמיד לעצור ולחגוג הצלחות. לציין את זה)

מעניין מה שכתבת,  שאת עוצרת ומציינת את ההישגים של הבנים שלך.

ובהקשר הזה הזכרת לי חברה שהיתה לי בעבר, שמחנכת את שתי הבנות שלה בחינוך ביתי ( כלומר  - הן לא הולכת לבית הספר בכלל - והיא מלמדת אותן הכל בבית - "הום סקולינג").

ואני בטבעיות אוטומטית נהגתי להחמיא לבנות שלה, להתפעל בקול רם ולתת להן חיזוקים חיוביים בכל פעם שהן אמרו דבר חכם או "התנהגו יפה" - אבל יום אחד היא העירה לי שזה מפריע לה, וביקשה ממני להפסיק עם העניין.

היא הסבירה לי שהיא לא רוצה להרגיל את הבנות שלה לצפות לאישור מהסביבה באמצעות מחמאות, כי אז הן תלמדנה ותפנמנה שכדאי להן לעשות מה שהן חושבות שמצפים מהן  - רק כדי לשמוע את החיזוקים ולקבל את הפידבק, והיא לא מעוניינת ליצור אצלן את ההתנייה המלאכותית הזו. היא רוצה שהן תהיינה טבעיות.

לפיכך היא מבקשת שאניח להן, ושאפסיק להתייחס במלים כשהן פועלות בדרך שמוצאת חן בעיני.

בהתחלה הייתי המומה, אבל כיבדתי את בקשתה כמובן.

אני יכולה להבין את הגישה שלה - היא ייחודית ושונה, אבל יש בה משהו נכון ומרשים לטעמי.

 

וזה אגב מקשר אותי (בעקיפין) לעוד עניין שמטריד אותי בעצמי  -

שאני ממש מתבאסת כשאני רואה שהיו תשעים צפיות ואפס תגובות - לפני שאת הגבת.

אני כ"כ שונאת להישאר לבד פה, אני מרגישה כאילו אני מדברת לקיר.

מה , לאף אחד מאלה שקראו - אין דיעה או עמדה להביע בנושא ?

 זה מוזר הפאסיביות הזו וחוסר המעורבות של רוב הקוראים, לא ?

תמיד היחס בין הצפיות לבין התגובות הוא כ"כ תמוה - הפער העצום הזה.

גם אצלך בבלוג, מיא, שיש לו אלפי צפיות לפעמים, כמות התגובות היא גם כן מועטה בהשוואה לקוראים הפסיבים השקטים שרק נכנסים לקרא ועוזבים מבלי להותיר עקבות..

מעצבן גם אותך, או שזו רק אני הקטנונית ?

 

מזל שיש לי חברות כמוך שאפילו שטלויזיה משעממת אותך ואת לא צופות בכלל בסדרה  - תמיד אפשר לסמוך עליך שיהיה לך מה להגיד על כל נושא.

תודה, מיא, שאת אקטיבית ומעורבת.

}{

להתקשות בתשלום מזונות... (בתור אחת שמבזבזת כרונית, תמיד יש לי רזרבות, בכל זאת)... לא יודעת, כל הבאסות האלה... לא בשבילי... לא בשבילי...

:-))

לא בשביל אף אחת..