ניסיתי, באמת ניסיתי. חשבתי שאם אוהב אותו אהבה עזה, הוא יביט שוב במראה ויראה עצמו בעיניי, אך לא...

הוא ידע לחרוז חרוזים, אך לא חרז לי. הוא ידע לאהוב, אך לא אמר לי מילות אהבה. הוא ידע לחלום, אך לא העז לחלום עבורנו. לא מצא פנאי לראות מה יש לו, כי לא האמין שזה יישאר, וכשכבר הבין שזה כאן לתמיד, חשב כי זו אחיזת עיניים, התכנס בתוכו ומתוך הזיכרונות ומתוך רגעי החיים שעברו עליו, נשם...

ואני... מצאתי אותנו תואמים. גם אם שונים היינו בכוחותינו ובכישרונותינו ומתוך כך בניתי מגדל שראשו בשמיים וכמו בבבל, יום אחד המגדל התמוטט...

(בהשראת קטע אחר שקראתי כאן ב"קפה")