0
אינני יודעת אם כל אחד חי את העבר - כפי שאני חיה אותו. לעיתים אני מרגישה, כי כמה שאנסה להסיט את דרכי לכיוונים אחרים, אני מוצאת עצמי עוסקת בעבר. בעבר המשפחתי, בעבר היהודי - ובחיבור שלו להווה ולעתיד.
לפני כשבוע החיבור הזה קיבל משמעות חדשה, מצמררת, כואבת ומרגשת. במסגרת מסעותי בנבכי העבר הגעתי לבית לוחמי הגטאות. לאחר מספר פגישות שערכתי שם, לקחת אותי אחת העובדות במקום לסיור במוזיאון. היה זה סיור בזק בשל קוצר הזמן. בסוף הסיור הצביעה לעבר פינה ואמרה לי ששם יש תערוכה על הקהילה היהודית בהולנד. ביקשתי לראותה. עברתי בין התמונות, מחפשת את הקשר לעבר, אולי אפילו לראות מישהו מבני משפחתי שאבדו שם. כלום. בסוף התערוכה מוצג סרט שהוסרט על ידי מפקד מחנה וסטרבורק בהולנד - סרט שבא להראות את נחיצותו של המחנה, שכן הילכו שמועות שהמחנה עומד להיסגר, ואותו מפקד נכבד לא רצה לעזוב מקום כל כך טוב מבחינתו. אז הוא הסריט את היהודים עולים על הרכבות - בסדר מופתי. נכנסים לקרונות הבקר, עומדים צפופים, בשקט, ורואים את קציני ה-SS סוגרים את הדלתות מול פניהם של היהודים ההולנדים, וננעלים. והכל מתנהל כל כך מסודר.
ואז, בפריים האחרון של הסרט נתקעו עיני בתמונה המרצדת, ונעתקה נשימתי. שבריר שניה והכל נעלם. הסרט נגמר והחל שוב מתחילתו. אז צפיתי בו שוב מביטה היטב במסך כדי לא לפספס דבר. אותו דבר מופתי ובלתי נתפס, הציבור היהודי הנדחס לקרונות, הדלתות הנסגרות, ובפריים האחרון - סבא-רבא שלי. הרב בנימין ישראל ריקרדו. משם נשלח לטרזינשטט וארבעה חודשים אחר כך אל מותו באוושויץ. לא יכולתי לנשום, בקושי הלכתי וכל מה שיצא מפי היה מלמול "זה סבא-רבה שלי, זה סבא רבה שלי".
|