1949 - עליית ההמונים * פרק שני * יש דברים שנאמרו בהונגרית-חרישית... ~*~ ♥ ~*~ כחצי שנה בישל אבא במטבח הצה"לי שהוקם במקום בו הייתה המפקדה הבריטית בלב המושבה. ברגשנותו הנודעת, נלהב להאכיל את "החיילים הטובים שלנו", כדבריו, הגם שאת פניהם נבצר ממנו לראות, כי מוצבים היו במשלטים. בעבורם העתיר תוספות נדיבות על אלה שאת פניהם כן ראה – חיילים, חיילות וקצינים אחדים, מסגל הפיקוד במרכז. מ"תורנויות המטבח" שלי בשבתות, נחקקה בי היטב קורת הרוח ותחושת השליחות שהייתה בפניו, כשהתעקש למלא במו מצקתו את המסטין של כל אחד. אחרי שאזל התקציב, היה לטבח הראשי בבית העולים בפרדס חנה.
אם הסירים של קפה נוגה נראו גדולים בעיניי, ואלה של המטבח הצבאי פי כמה, הרי שבמטבח ענק בו מבשלים לאלפים, אין סירים אלא דוודים, ותבניות ענקיות שנכנסות לתנורים מקיר לקיר . גם כאן מצא אבא משמעות עמוקה בהאכלת אלה שזה מקרוב באו, אף כי ברור היה גם לו שאפילו הוא, עם ליבו הענק, לא יוכל להעניק יחס אישי, כפי שנהג במטבח הצה"לי.
כבר הזכרתי במקום אחר שאימא ואבא שוחחו ביניהם בהונגרית, כל אימת שהנושא לא היה ראוי לאוזניי. אולם כשדיברו הונגרית-חרישית, היה זה סימן שהעניין הנדון מסווג כ"שמור ביותר". הרי לא הייתי מבינה מילה מכל שאמרו, גם לו דיברו בקולי קולות, אבל ככה התבקש מתוכם, אם כדי להבטיח ש"אוזן רעה" לא תשמע, ואם משום שכה נוראים היו הדברים והחרישיות המעיטה את חרדתם מפניהם.
מגיל מוקדם מאוד, למדתי לקרוא משמעויות נסתרות מהבעות פנים, שכן הייתי קטנה אחת מול שני גדולים, ועם כל כמה שאהבוני ודאגו לי, נראה שדחף הישרדותי דחק בי להיערך מבעוד זמן לבאות...
השיחות החרישיות תכפו מאז החלו שניהם לעבוד בבית העולים. מפעם לפעם עלו בהן שמות הדודים והדודות שהכרתי מאלבום התמונות האפור. עודני זוכרת פעם בה ישבנו נוכח התמונות העלומות ואני אז כבת שבע... - מי האנשים האלה, אבא, למה הם באלבום שלי? - בואי אני אראה לך: הנה, פה באמצע אָדֶל, אחותי הגדולה. על-ידה, זה אח שלי, אָלְבִּי, ומצד שני האח הקטן שלי, זִיגִי ופה הציור שצייר. - אז למה הם לא באים אלינו אף פעם? - הם לא יכולים לבוא, ממה'לה, הם בארץ רחוקה... לחלוחית הציפה את עיניו, ומיהר להעביר את הדף, להראות לי כמה מתוקה הייתי בגיל שנתיים עם הכובע הלבן...
ככל שתכפו השיחות ההן, הסקתי כי יש קשר בין תמונות הדודים מאותה "ארץ רחוקה" להקפדה היתרה לדבר ב"חרישית"...
בערב חורפי אחד חזר אבא מפרדס חנה, נסער ביותר. בפנים חתומות פשט מעליו את מעיל הגשם. השולחן במרכז החדר כבר היה ערוך לארוחת הערב הקלה שאימא הכינה, אבל הוא התיישב על הכיסא הבודד שהיה סמוך לכניסה, בוהה לפניו. מה קרה לאבא? מה פתאום הוא יושב שם ככה? ואפילו לא אמר לנו שלום! לא קפצתי לחבק אותו, כהרגלי וחיכיתי שאימא תשים לב ותגיד משהו. כשיצאה מן המטבחון הבחינה גם היא שפניו אינם כתמול שלשום ושאלה אותו בגרמנית אם קרה משהו. הוא הביט בה מוזר וחשבתי שידבר ב"חרישית", אבל יצא לו בגרמנית ופחדתי להבין כל מילה...
"בזמן שעמדתי בקצה האולם, לראות שמחלקים את האוכל בסדר, ראיתי כמו כל יום, אנשים פה ושם בולעים את האוכל כמעט בלי ללעוס אותו. קשה לי להתרגל לתמונה הזאת, אבל היום..." בלע את הרוק והמשיך: "היום בצהריים ראיתי..., השתנק ונראה קרוב לבכות. נבהלתי נורא והתקרבתי ללטף אותו ושוב התרחקתי. אסף את עצמו ורצה להמשיך, אבל במקום לספר, נמלטה מגרונו זעקה משונה: "זיגי, ראיתי את זיגי!!!" כאן פתחה אימא עיניים ענקיות, נדרכה, אבל לא הוציאה הגה ורק התקרבה וישבה על קצה המיטה לידו. אחרי הצווחה הזו, קינח את אפו והמשיך: "התאפקתי בכל הכוח לא לרוץ ולחבק אותו, ידעתי שייבהל, אז ניגשתי לאט, מאחור... המסכן הזה, איך הוא טרף את האוכל! קראתי לו בשקט, 'זיגי... זיגוש'... אבל הוא היה שקוע כולו בצלחת שלו, ואולי בכלל לא שמע, בגלל הרעש באולם... התקרבתי יותר ועמדתי לצידו, ואז ראיתי את הבלורית היפה שלו, בדיוק כמו שהייתה...!" כאן פרץ בבכי נורא ואני בכיתי איתו. מעולם לא ראיתי אותו בוכה, רק דמעות של התרגשות לחלחו את עיניו. אימא קפאה והמתינה שיתעשת. תוך כדי בכי וקינוח האף, המשיך: "ליטפתי לו את הראש, את הבלורית וקראתי מעליו: 'זיגי, זיגי, זה אני, מיקלוש!' והוא הרים את הראש מבוהל לגמרי, אבל הפנים היו אחרות..." שמט את ראשו, רפוי ושבוי לגמרי באכזבה המרה והבכי החרישי היה נורא פי כמה מן הצווחה... אימא קמה ממקומה ואספה אותו אל חזהּ והוא התרפק עליה כילד קטן. לא פשוט לילדה לחזות באבא'לה שלה הגיבור, החזק, המוצלח, המגונן והמרעיף, בקריסתו...
בלילה ההוא התחדשו הזעקות המזוויעות שהחרידו את שנתי מעת לעת. כשהתחננתי פעם שיפסיק לצעוק בלילה כי זה מפחיד אותי, אמר שגם הוא היה רוצה, אבל הוא לא שולט בזה. באותה הזדמנות לימד אותי: "אם תצקצקי בלשון זה יוציא אותי מהחלום הרע". הפטנט הזה אכן הוכיח את עצמו ובקלות נרדמתי שוב. רק חבל שלא יכולתי לצקצק גם לאֶרְנְסְטְל שמעבר לקיר, כשהיה עונה לאבא בזעקות רמות משלו. שנים חלפו עד שחדלו הדואטים המחרידים וחלומותיהם התבהרו... למחרת בבוקר קם אבא, כפי שהיה עבורי תמיד והצהיר בפנינו, או כלפי שמיים: "אז הוא לא זיגי שלי, אבל הוא בטח איזה זיגי של מישהו אחר, שעוד בכלל לא יודע שהוא חי!"
האירוע הזה חידד עוד יותר את המחויבות שחש ממילא - לעשות כל שביכולתו, כדי לספק למסכנים הללו עוד ועוד ארוחות משביעות, טעימות ומגוונות ככל האפשר, חרף התקציב הדל והמצרכים הבנאליים שניתן היה להשיג עבורו. לא זכור לי מדבריו אם קיבלו ההמונים מנת בשר ולו אחת לשבוע. אבל ריחו של הפילה הנודע הוא אחד מן הריחות שאפי לא ישכח ולא מאהדה... דג פילה, בתחפושות שונות, הופיע בכל בית ועל כל שולחן בימי הצנע וכמובן גם בכמויות אדירות בבית העולים. לשם גיוון הוכן פעם כשניצל שנטבל בבלילה מאבקת ביצים, קמח ופירורים מ"לחם אתמולים", פעם בישלוהו ברוטב עגבניות פיקנטי, לדכא ככל האפשר את ריחו וביום אחר נטמע בקיבות הרעבות בתור קציצות מטוגנות ב"קוקוזין" [מעין מרגרינה לבנה משמן קוקוס]. על כל האלתורים עם הדג הזה, כיסו להפליא מרקים סמיכים מקטניות, להשביע המונים רעבים בתקציב קצוב ומקוצב.
לפליאה נותר בעיניי - איך היה זה בשבילו לחזור הביתה ממפעל הזנה ענק שכזה, אל מטבחנו הקט, שכל גודלו 1.20X1.50 מטר... הפינה הזו הייתה אחראית להפקת הארוחות הטעימות ביותר בעולם! הצנע-שְׁמֶנָע נכלם מול רעיונותיו היצירתיים של אבא ולא היה ולא יהיה "קוּגְל-הוּפְּף" כְּזה שכה הפליא לתפוח בסיר הפלא שלו, על פתיליית הנפט האפורה...
כמו היה זה לפני שבוע, שוב אני ילדה קטנה, צופה בו כשהוא לש את הבצק, שרירי זרועותיו קופצים ורוקדים, באצבעות ובאגרופים הוא מועך והופך, ומקמֵח את הבצק מידי פעם, לבל יידבק למשטח שמתחתיו. ואז בא תורו של המערוך להתקמֵח ולשטֵח את הבצק הסורר, שכמו רצון היה לו משלו. ביד נדיבה היה זורה תערובת של קקאו וסוכר, מגלגל, כורך ומהדק היטב את הקצוות ואז סופסוף הניח את "החלום" להתהוות בסיר שבמרכזו חור. הייתה זו רק שאלה של זמן עד שמכסהו יתרומם לגלות "צמיג". צמודה לשעון, המתנתי לרגע הנכסף, בו העוגה המצטננת על טס החרס השחור, תהיה כשירה לפריסה. ואז... פרוסה עבה - למזלי אי אפשר דקה, כשהעוגה כה טרייה - נפלה על צידה לגלות מעגלים צפופים של שוקולד, והריח, שכבר מילא את החלל עוד בזמן האפייה, התגבר ועבר למרפסת, למסדרון והתפשט אל אפם של הגינזברגים ושל ארנסטל ולוטה, כשהעוגה להם כנרות חנוכה, שרשות להם להריחה בלבד... עד יומי האחרון לא יימחה מאפי ריח הקוּגְל-הוּפְּף השוקולדי של אבא.
~*~ ♥ ~*~
|
