כותרות TheMarker >
    ';

    חביתה

    רשימות מהמחבת, מהלב ומעוד מקומות - בקצור, קולינריה ספרותית וחיים

    0

    השוחד של יום כיפור

    10 תגובות   יום שישי , 17/9/10, 16:58

    מנין הנטיה האנושית להתרפק על הילדות, להתגעגעג אליה, לעשות לה אידיאליזציה. הרי כל בחינה של הילדות תעלה הרבה כאב, שאז  לא היו לנו המלים לבטא אותו.

     

    לוא דווקא רגעי האושר שחווינו בילדות הם שגורמים לנו להתגעגע, אלא עוצמת הקליטה שבה חווינו את העולם, ראשוניותן של החוויות וחדות קליטתן.

    הקרירות  בישבן בזמן ישיבה ליד פתחו של מרתף, ריח הטגון של לביבות תפוחי האדמה, צליל של אבטיח מתפקע ומבוקע וטעמו המתקתק של המיץ הניתז ממנו, תרועה של חצוצרה, שקשוק גלגלי קטר, מבט חודר של עובר אורח, חבר, שכן, מגע עור בעור, מגע העור במים, בנייר, חלקלקות הסבון, חיוך, שקיפות של בד או חספוסו,  שפם מתנועע, באשת הגוף, חדלונו של שכור השוכב פרקדן בשלג -  תחושת הסוד שאפפה את כל אלה, סמני השאלה. או במלים אחרות, גן עדן מסתורי, שאבדנו לאט, מרגע לרגע, מידי חודש, מידי שנה, כשחכמנו והחכמנו, ידענו עוד ועוד וחיינו  נהיו הרגל.

     

    לתחושה הזאת, שבטרם הרגל, בטרם ידיעה, למסתורין שמהול לפחד - אליהם אנחנו מתגעגעים.

     

    ממרחק של שנים ומקום, מבעד לנופים אחרים, אני זוכרת את יום הכפורים הראשון, שהגיע לתודעתי, מהדהד בצלילים של שפה קרובה-רחוקה ובתנועות שפמו של סטלין, אבי האומות ושמש העמים.

     

    במיטה לבנה, בחדר לבן גם כן, שכב אבי על בטנו וגנח.

    אמי גחנה על משענת המיטה. גם רופא היה בחדר. אף שאינני זוכרת איפה עמדתי אני, הדברים שנאמרו בחדר, טון הדברים, המימיקה  והתנועות היו ברורים ומובחנים. 

    פתאום שמעתי את אימי -  שעד כה עקבה אחרי תנועותיו של אבי, המנסה להתהפך - גונחת.

    רגע של דממה דחוסה נחתך כשהרופא שאל, "מי פה החולה, בעצם?"

     

    "גם לי היו כאבי גב, " לא התבלבלה אימי, "אני יודעת איזה גיהנום זה, כואב לי, כשאני רואה אותו סובל," ענתה. ואני, אף שאני לא יורדת לסוף דעתה, מבינה שנצלנו. אבא יקבל יום מחלה, לא יצטרך לעבוד ביום הכפורים.

     

    גם את היום שלמחרת יום הכפורים, אני זוכרת.

    אני ישובה בספסל האחורי. המורה, נעימת סבר, קוראת מהיומן את שמותיהם של התלמידים ואני ממתינה שתקרא בשמי. נצח עובר עד שהיא שואלת, למה נעדרתי אתמול.

     

    הייתי רוצה להגיד לה, שאתמול היה יום הכפורים, אבל אני יודעת שאסור לי. אף שרגליי רועדות, אני צועדת לעבר הקתדרה, בידי שקית חומה. שהשקית לא תפול, שבקבוקון הבושם לא ישבר, שריחו לא ימלא את החלל, שלא יתגלה קלוני ברבים.

    המורה מקבלת מידי את השקית. רחש לא נשמע  ואני בלי לדעת עדיין את המלה מבינה את משמעותו של שוחד.

     

    ''

     

    נעילה, יום כפור תשע"א, ירושלים, צלום באבא - יאגה

     

    דרג את התוכן:

      תגובות (10)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        22/9/10 16:24:

      צטט: ריקי פרנקל 2010-09-18 21:05:38

      באיזה ארץ זה היה?

      לא זוכרת אם עניתי לך או לאו. זה היה בפולין, בתקופה הקומוניסטית. ימי  סטלין המפחידים

       

        19/9/10 11:01:

      צטט: ואחרי ככלות הכל 2010-09-18 23:52:44

      ואוו ריגש אותי ספורך במיוחד התאור של האב החולה בחדר
      והמפגש שלך עם המורה
      פשו ט מד-הים!!!!!!!!!!!
      מעניין היכן גדלת
      שבוע טוב

      תודה רבה. גדלתי בפולין הקומוניסטית, בתקופתו של סטלין. אסור היה לחגוג חגים יהודיים

       

      ואוו ריגש אותי ספורך במיוחד התאור של האב החולה בחדר
      והמפגש שלך עם המורה
      פשו ט מד-הים!!!!!!!!!!!
      מעניין היכן גדלת
      שבוע טוב
        18/9/10 21:48:

      צטט: dafone 2010-09-18 21:18:58

      איזה זיכרון! מדהים.

      תודה רבה וגמר חתימה טובה

       

        18/9/10 21:47:

      צטט: זירעונית קוסמית 2010-09-18 21:13:37

      זכרונות של ילדות
      יש ונעים שם ויש שפחות נעים
      תודה לשיתוף

      חתימה טובה :))

      תודה חביבה מעודדת. אולי תעוצי עצה, איך מפיצים את הבלוג?

      חתימה רק לטוב

       

        18/9/10 21:18:
      איזה זיכרון! מדהים.
      זכרונות של ילדות
      יש ונעים שם ויש שפחות נעים
      תודה לשיתוף

      חתימה טובה :))
        18/9/10 21:05:
      באיזה ארץ זה היה?
        17/9/10 17:16:
      ,תודה רבה, שיחתמו לנו למעלה, לחיים לבריאות וליצירה
        17/9/10 17:10:
      עוד לא החלטתי מה תפס אותי חזק יותר בבטן, רצף הזיכרונות בהתחלה או הכאב שבסיפור המשפחה והילדה, או שניהם.
      מעולה.

      ארכיון

      פרופיל

      באבא יאגה
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין