בכלוב אהבה

סיפור שאירע ביום הכיפורים

בדיוק כמו היום, השקט והריק  של יום הכיפורים צעדו לאיטם על אספלט הכבישים. 

היה עלי להחליט ומהר האם אני  נענית לזעקה המקוטעת בטלפון ויוצאת  אל הכלוב  בו הגוזל שלי  כלא את עצמו.

ככל אימא אני מתלבטת  עד כמה להרפות ולאפשר לה לבחור את בחירותיה.

 והיא גוזל  רגיש וחולם  שנחבל  במפגש הראשון  עם אור   הניאון  המסנוור וכאב הנשימה הראשונה.

הגוזל גדל גבה והזדקף, הצמיח נוצות צבעוניות  ולמד  לזמר לעוף ולנחות .

צלקות הנחיתה הותירו סימנים סמויים  על כנפיו הרכות ובנפשו הדואה  במבוכיה.

הוא למד לחבור לציפורים מוזרות שידעו לזהותו ולנקר בו במקוריהם החדים, כדרכם של בעלי חיים בג'ונגל  האנושי.

הפעם חברה כהרגלה, לציפור טרף זכרית בלבוש דוכיפת.  לא  עמדה על כוונותיו והתענגה על הקן הזמני בחדרון קטן ומוזנח בפרברי העיר הגדולה.

חייה התנהלו בין נדנדות בגן המשחקים  הסמוך לחוף התופים  ובין אפרוריות הימים שהתחלפו  להם במתינות  בלוח  השנה.

הייתה שעת צהריים. החום והצום שכבו לצדי דוממים והמתינו לנצנוץ ראשון שיחזיר הרעש האורבאני אל הרחובות.

הבכי  קטעי המילים והשתיקות בטלפון, נמהלו לקוקטיל תרעלה ובעקבותיו יצאתי  אל השקט המאיים ברחוב .

כשהתנעתי את הרכב לא הייתי ערוכה למפגש הקרבי ברחובות הריקים. ידעתי שאני יוצאת לפינוי פצועים ויהי מה.

הדלקתי את האורות , אך רעש המנוע הדהד כאילו היה השריד האחרון של  עולם טכני ממוכן .

הלב הלם בחוזקה ,מבטים תמוהים נקבו אותי בעיניהם ואילו יכלו היו מנקבים  גם את הצמיגים.

הרכב שלי נע  יתום  כאילו היה היחיד ששרד לצד מכוניות שנכנעו וקורקעו.

להקות של אנשים נעו גם בכבישים המהירים כאילו הכריזו בעלות על נתיבים לא להם.

רעש מוזר החריד את הרכב,איבדתי מעט את הריכוז והוא התנדנד כהלום שיכר. הרעש הזכיר ברד מתחזק ,הבנתי שנזרקו אלי אבנים קטנות להניאני מלנוע בו. 

נרעדתי וחשתי לכודה בסיפור לא לי המזכיר נסיעה מאיימת בשטחים .

ניסיתי לנפנף ולהצביע על האורות הדולקים ולצעוק אך המטר לא פסק ועמו הצעקות.

הגברתי את המהירות, ייחלתי לבואן  של מכונית משטרה או אמבולנס שיסוככו עלי.

לראשונה  חשתי אף אני כציפור לכודה בכלוב מתכת ממונע.

איני זוכרת כיצד הגעתי מהעיר הדרומית לפרברי  העיר הגדולה וכמה זמן חלף .

זוכרת רק  את הגוזל שלי  שירד מתנדנד מכלובו  אל הרכב שלי ברחוב.

שתינו חסינו בכלוב המתכת עד השעות המאוחרות. היא תחת כנפיה של צפור גדולה חסרת אונים  אוהבת ומיוסרת .

ואני תחת כנפיה  הענוגות לצליל  נשימותיה שהלכו ורגעו כאילו זימרו בשתיקה  "... היי לי אם ואחות. ..יהי חיקך מקלט ראשי..."

זה היה כל נדרי  שלנו.

 ובין שורותיו   הדהדו מתחי האבנים וציוצי שתי  ציפורים  אבודות בכלוב אהבה ממתכת.

כל הזכויות שמורות@ לאפרת אמיר 

ושמחת בחגיך

זה עתה  " נולד..."

סטימצקי 

cafe

עכבר העיר

הוציאו לאור את הספר

ובו אף הסיפור שלי שזכה במקום השלישי

"תרמיל עם ניחוח צועני"

 שמחה להיות אושפיזין בין דפיו

תודה

לכולכם

אפרת בתיה אמיר ( jeki)