יום בהיר אחד, הגיע אלי איש כהה אחד. למעשה הוא היה די חיוור פנים, איש לבן. מסביבו היו צללים כהים, שדמו לאיש מראה קודר. היה בו משהו שמאוד התקשתי להסביר, לעצמי ולאחרים, לא ממש הבנתי מה היה בו, רק ידעתי שאני מרגישה אותו ורוצה עוד. ניסיתי המון פעמים להבין, לפעמים גם הגעתי די קרוב, אבל אף פעם לא ממש הבנתי, רק המשכתי להרגיש. הוא הרגיש מוכר, הרגיש שידעתי אותו, את חומר הגלם שממנו נעשה, את הסבל הפרטי שלו. למרות שבעצם לא ידעתי כלום, זו היתה רק הרגשה. בכל פעם שהבטתי לכיוונו, הייתי צריכה לחכות עד שהצללים יתפוגגו, הם לא ממש התפוגגו אף פעם, אבל זה היה כמו כשהעיניים מסתגלות לחשיכה, שלאחר ההסתגלות ניתן לראות טוב יותר, אבל בעצם אף פעם לא ממש בבירור.
הוא לא איפשר גישה חופשית, לא לעיתים תכופות ולא להרבה זמן בפעם אחת, אולי זו היתה דרכו לשמר את הצללים, להמשיך להסתתר מאחוריהם, לטבוע בהם, להתטשטש. מספר פעמים מצאתי את עצמי תוהה, מדוע הוא בוחר להתנהל בצורה כזאת? מדוע הוא בוחר בטשטוש במקום בבהירות? איך זה שבעיניו הבחירה המועדפת היא להסתתר, להסתיר? אולי יש לו מה להסתיר? האם הוא מסתיר את מה שזה לא יהיה רק מאיתנו, הצופים? או אולי הוא גם מסתיר ומסתתר מעצמו? נעשתי סקרנית, האם אצלו במחשבות הכל מעורפל ולא בהיר וברור? ואם כן, האם הוא בכלל מודע לזה שאפשר גם אחרת? הוא העלה בי המון שאלות, הוא סיקרן אותי, למרות שלא ממש הצלחתי להבין אותו עדיין משהו בו משך אותי כמגנט, לא יכולתי להפסיק לנסות, להתקרב, להתחבר, להבין, לנסות להתבהר. |