החלקים הקודמים:

- הקדמה: בבזל ייסדתי

- 1: רכבת לעולם אחר

- 2: עם הקוקו והסרפין

אוטוטו יחול יום השנה למותו של מאיר אריאל, תאריך בו יתמלא האמפי התורן בקהל התורן שיבוא לערב המחווה התורן. רבים כל-כך בקהל הזה יחשבו בין מחיאת כף אחת לשניה: "אחח, כמה חבל שלא ראיתי אותו בהופעה כשהוא עוד היה ביננו ונהג להופיע". ליבם יצבט כששוב יאלצו להתעמת עם העובדה הפשוטה שהם פספסו את ההזדמנות בזמן אמת, ולכן לנצח יצטרכו להסתפק רק במחוות שונות.

תזכרו את מה שאני אומר לכם: לאחר שיגיע היום בו לאונרד כהן כבר לא יהיה עמנו, זה גם מה שיקרה איתו. עוד עשר, עשרים או מי יודע עוד כמה שנים, כאשר לא עלינו האיש והאגדה כבר לא יהיה איתנו, יצמחו דורות חדשים של חובבי מוסיקה שיגלו אותו דרך הרדיו, הדיסקים, ה-DVD. הם יקנאו ויקללו את אלו שזכות לחוות את החוויה הזאת בעוד הם עצמם צריכים להסתפק בכל מיני הקלטות. זוכרים 50,000 איש באיצטדיון רמת גן? תחשבו על הילדים שיהיו להם עוד 15 שנה ועל איך הם יסתכלו על אבא ואמא בעיני עגל ויבקשו לשמוע איך זה היה לראות את לאונרד כהן שר "הללויה" יחד עם עוד עשרות אלפי יהודים.

היחצ"נית המיתולוגית המנוחה מירי בן-יוסף הייתה אישה ברת מזל. מתישהו בשנות ה-60 הזדמן לה להיות בזמן הנכון במקום הנכון, וכך היא מצאה את עצמה צופה בהופעה של הביטלס. כן, היא ממש ישבה (או עמדה) באיזה אולם כאשר מולה על הבמה ניגנו יחדיו ג'ון, פול, ג'ורג' ורינגו, בימים שהם היו להקה פופולרית אבל עדיין לא מיתולוגיית ענק. בן-יוסף סיפרה פעם בראיון שבכל פעם שהיא נתקלת ביואב קוטנר הוא מזכיר בתסכול מלא קנאה את העובדה הזאת, ומייחל שהיה שם במקומה. לנו יש היום את המזל להיות מירי בן-יוסף ולזכות בחוויה הנדירה הזאת (שבשנתיים וחצי האחרונות הפכה לקצת פחות נדירה). עוד כמה שנים, גם לנו יצוצו "קוטנרים" כאלה שישמעו אודות ההופעה בה ראינו אותו, ויקללו אותנו מקנאה.

כן, אני באמת חושב שהמיתולוגיה של לאונרד כהן עומדת להיות מהסוג הזה. למעשה, זו לא  הערכה כל-כך ארוכת טווח, שכן לאונרד כהן כבר הופך למיתולוגיה כזאת ממש עכשיו, עוד בחייו. מסיבוב קצרצר של 10-15 מופעים הפך סיבוב ההופעות שלו לטור שנמשך כבר כמעט שלוש שנים, עם אין ספור אולמות והיכלים מלאים בקהל שצמא לשמוע את היוצר שבכלל התחיל כמשורר ולא חשב לשיר את שיריו בעצמו. מטור לכיסוי האוברדראפט זה הפך לטור של מורשת. טור של Legacy, של Heritage. הטור המסכם של לאונרד כהן, בו הוא חותם את הקריירה שלו על ראש ההר ומשאיר את חותמו עבור מה שיבוא אחריו.

בסרט הנפלא "אד ווד" ניצב הגיבור בהקרנת הבכורה של סרטו "תוכנית 9 מהחלל החיצון" ואומר בגאווה: That's the one I'll be remembered for. קטע אירוני להפליא, שכן הוא צודק, אבל לא מודע לכך שהוא ייזכר על הסרט בשל רמתו הנמוכה ולא הגבוהה. הטור הנוכחי של לאונרד כהן הוא גם כן The one he'll be remembered for - אבל מהסיבות הנכונות, אלו שגרמו לטור הזה להסתובב שנים ברחבי העולם ולהביא עוד ועוד קהל, מכל הסוגים ומכל הגילאים.

זמן קצר לאחר ההופעה  בישראל בשנה שעברה, דיברתי עם מישהו על לאונרד כהן. הוא אמר לי שגם אם הכרטיסים לא היו נחטפים במהירות שיא, לא נראה לו שהוא היה קונה כרטיס. בכל זאת, כהן כבר קשיש וזה לא בטוח שהוא במיטבו. הסברתי לו שהוא לא יודע על מה הוא מדבר. אני עצמי הורדתי מהרשת הופעות של כהן מכל שלבי הקריירה שלו: שנות ה-60, ה-70, ה-80 וה-90. באף אחת מההופעות האלו הוא לא נשמע טוב כפי שהוא נשמע בטור הנוכחי, שהתחיל ב-2008. באף אחת מהן, כולל המשובחות שבהן, לא מתחבר שם הכל כל-כך נכון כפי שזה קורה עכשיו. המילים, הלחנים, העיבודים, הנגינה, הליווי, השירה והקול שלו מעולם לא הלמו את האמן שהוא כפי שהם הולמים אותו היום. כותרת של ביקורת על סרט דוקומנטרי ישן שנעשה על כהן מכתירה את פעילותו בשנות ה-70' כשיאו. אני מצטער, אדון וורן קלמנטס היקר, אבל לפחות כל עוד מדובר בהופעות (הנושא בו מתמקדת הביקורת) - שיאו של כהן הוא לא אז, אלא ממש ממש עכשיו.

ההרגשה הזאת רק התחזקה אצלי בבזל לפני כשבוע וחצי, כשראיתי אותו בפעם השלישית. הוא נתן פחות או יותר את אותה ההופעה, בפחות או יותר אותה רמת ההקפדה והדיוק, אלו של שחקן תיאטרון שמקפיד לעשות את התפקיד שלו בדיוק כמו שצריך. שוב הוא הבטיח לקהל "ניתן לכם את כל מה שיש לנו" וקיים. שוב שר ב"הללויה" I didn't come here all the way to Basel to fall you, וזכה למחיאות כפיים רמות, של אנשים שמאשרים את ההצהרה. הביצוע הזה של "הללויה" היה אולי הרגע המרגש ביותר במופע עבורי, מאותם רגעים מעטים בחיים בהם אתה מרגיש אושר  שמשתלט עליך. כמו סם, גם ההרגשה הזאת עוברת מהר, אבל משאירה את חותמה.

ההופעה בבזל לא הייתה שונה מהותית משתי ההופעות האחרות שראיתי בסיבוב הזה. מבחינת המיקום - היא דמתה להפליא לזה של פראג לפני שנתיים. אולם ספורט גדול, אבל לא גדול מדי. בעוד שאז ישבתי בשורה הרביעית, הפעם ישבתי "רק" בשורה ה-22. לא קרוב ממש, אבל כן קרוב מספיק. ממש כמו בפראג, גם כאן נתנו לקהל לפרוץ קדימה לקדמת הבמה כשהתחיל שלב ההדרנים. ברגע שזיהיתי את זה - טסתי לשם, ונעמדתי בנון-שלנטיות ממש בשורה הראשונה, צמוד לגדר החוצצת. שוב ניצבתי מטרים ספורים מול לאונרד כהן, מסוגל לראות את הבעות הפנים שלו ואת החיוכים התכופים שהוא שיגר. הגיחה הזאת שלי לשם הייתה כל-כך מהירה, שאפילו לא חשבתי לקחת את המצלמה איתי, וכך נאלצתי להסתפק בתמונות סוג ג' שצולמו ממרחק רב מדי. אבל מה זה משנה, כששוב הוא שר לי ממש מול העיניים את Famous Blue Raincoat - אחד השירים שאני הכי אוהב בעולם.

בסמוך אליי עמדו כמה שווייצרים שהכינו שלט מיוחד: We Love(r) Love(r) Love(r) you. אבל למרות המחווה (שמי יודע אם הוא בכלל ראה) הוא לא שר את השיר הזה, שכל-כך שמחתי לשמוע בהופעה ברמת-גן, שמההתחלה סברתי שהוא חייב להיות חלק אינטגרלי וקבוע של הסט-ליסט של הטור הזה. במקום Lover Lover Lover הוא שר לא פחות משלושה שירים חדשים, שניים מהם ברצף (Darkness ו-Born In Chains) והשלישי באמצעו של החלק השני של המופע (Feels So Good). החלטה אמיצה כאשר מדובר במופע של "הלהיטים הגדולים". לא בהכרח מוכיחה את עצמה, שכן אלו לא נשמעים שווים וראויים כמו אותן קלאסיקות שבאות לפניהן ואחריהן, אבל זה מרשים לראות אמן בן 76 שאינו שוקט על שמריו וממשיך ליצור ולהציע לקהל חומרים חדשים. הוא עצמו היה נראה מאושר. שמח, עליז. ממש דילג אל הבמה וממנה אל מאחורי הקלעים, בצורה חיננית ושובת לב. זה היה ערב ראש השנה. תהיתי עד כמה הוא מודע לזה. אחר כך הבנתי שבטוח שהוא יודע, גם אם לא אמר על זה ולו מילה אחת בהופעה עצמה.

בפוסט שהקדים את הנסיעה שלי לשווייץ תהיתי פה אם אכתוב על ההופעה שאראה. בכל זאת, לאונרד כהן הוא מהנושאים השכיחים ביותר בבלוג הזה, ועל שתי ההופעות הקודמות (והדומות) כתבתי בפירוט. פחדתי מ"גודש לאונרד", החוצה וגם פנימה. לכן בחודש וחצי לפני המופע נמנעתי מלהאזין למוסיקה שלו, למעט פעם-פעמיים בהן באמת נזקקתי לאיזו מנת Waiting For The Miracle או If It Be Your Will (גרסת ההופעה של האחיות ווב, כמובן. מהשירים הבודדים של כהן שנשמעים טוב יותר בפי אמן אחר). גם כשיצא האוסף החדש שלו Songs From The Road, הכולל שירים מהטור הנוכחי (כולל Lover Lover Lover אצלנו ברמת-גן) הייתי חייב לתת שמיעה או שתיים, למרות הדיאטה הכהנית שגזרתי על עצמי עד לערב בבזל.

עכשיו אני קורא באתר המעריצים של כהן שהופעות הסיום של הטור הזה מתוכננות לדצמבר הקרוב בארצות הברית. אם אכן כהן יעמוד בדיבורו זה, ויחדול להופיע בסוף השנה, המשמעות היא שתסתיים גם שה"מסורת" שיצרתי, של לראות הופעה שלו בכל ראש השנה. כך שיש מצב שכלל לא תהיה לי עוד הזדמנות לכתוב על הופעה שלו, מה שכבר מזכה אותו בעוד התייחסות פה. אמנם בהודעה הרשמית כתוב שעם תום הטור ייכנס כהן לאולפן, "כך שתאריכים אלו יהיו האחרונים לזמן מה", אבל מי יודע מתי (ואם) ייגמר הזמן מה הזה ומתי תגיע שוב ההזדמנות לישראלי לראות אותו על הבמה (כאן או אי שם). נחיה ונראה מה יקרה. לפחות בינתיים, אסתפק בטרילוגיית ההופעות הזאת.

Leonard Cohen - Live in St. Jakobshalle, Basel, Switzerland

September 8th, 2010

First Set

Dance Me To The End Of Love
The Future
Ain't No Cure For Love
Bird On The Wire
Everybody Knows
In My Secret Life
Who By Fire
The Darkness
Born In Chains
Chelsea Hotel
Waiting For The Miracle
Anthem

Second Set

Tower Of Song
Suzanne
Sisters Of Mercy
Gypsy Wife
Feels So Good
The Partisan
Boogie Street
Hallelujah
I'm Your Man
Take This Waltz

Encores

So Long, Marianne
First We Take Manhattan
Famous Blue Raincoat
If It Be Your Will
Closing Time
I Tried to Leave You
Heart With No Companion

(מתוך אתר המעריצים של לאונרד כהן)