בהמתינה למעלית התבוננה אוטומטית באור האדום המהבהב, שבישר את בואה של זו,  תוהה הייתה, אם יכבה האור במדרגות לפני שתגיע המעלית, כשם שקרה תמיד, ואכן כך היה.

בגישוש אחר כפתור החשמל הרהרה בפעם האלף, שאילו הייתה יורדת במדרגות, הייתה חוסכת חצי מהזמן. אולם ההרהור היה כה ישן ומוכר, עד שתמהה הייתה לולא היה מופיע. שמחה כשהמעלית הייתה ריקה. מתוך המראה הגדולה הקבועה על הדופן הכחולה, יכלה לראות את דמותה. מוכנית ישרה את החגורה על מותניה, והחליקה על שערה המטופח בידיה האמונות של ספרית הצמרת, זו שעולות אליה לרגל כל המי ומי. כן, הפעם הצליחה עם הגוונים האדמוניים-ורדרדים, שיא האופנה.

קבעה את מבטה ברצפה, ועקבה אחרי החלקתה השקטה של המעלית למטה. עדיין חככה בדעתה, אם לקנות את השמלה היקרה שראתה בבוטיק המעצבת המפורסמת, שכל שמלה שלה מיוצרת רק בעותק יחיד, או אולי שלושה-ארבעה זוגות נעליים חדשות? די נמאס לה מאלה של העונה הקודמת. כרטיס האשראי היוקרתי בארנק שקנתה לאחרונה באיטליה השתוקק לגיהוץ...אך...מה חפץ לי בכל אלה, הרהרה במרירות, אם אין בנמצא בחור שייצא אתי יותר מפעם אחת!

ולא שהיה חסר לה משהו במראה. המבטים ברחוב הוכיחו לה, כי מושכת היא, ובטוחה הייתה בהשכלתה המצוינת, וכושר ההתמצאות שלה בכל הנושאים. אך מעולם לא הייתה בטוחה, אם לא הכסף הוא הדבר היחיד המושך בה, ויכלה לשמוע בדמיונה את אותן לחישות העוברות מפה לאוזן –איך היא נראית? מה זה חשוב, העיקר שיש לה כסף!

בכל כוחה ניסתה למנוע את אותו רגע. אותו רגע שהיה תמיד מופיע, אם כי בצורות שונות. הרגע יכול היה להופיע בשעת מבטי ההשתאות הלא מאמינים של הבחור – שעה שהתבונן בפאר שפוזר בנדיבות בסלון הענק. אותו רגע שגרם לו לעשות השוואות בלתי נעימות, שכתוצאה מהן לא ראתה אותו יותר...הרגע יכול היה גם להופיע בנסיבות אחרות, שעה שפליטת פה הסגירה את גודל הסכום ששילמה עבור איזה חפץ חמוד מתוצרת חוץ, שחברותיה אף לא העזו להביט בו.

מה חטאתי שהורי עשירים? שאלה את עצמה בפעם המאה. מדוע כולם מתרחקים ממני? האמנם רק קינאה היא זו, או שמא באמת נטבעה הגאוותנות באופיי בגלל העושר? מדוע אין מתייחסים אלי ככל נערה רגילה, כאל ברייה אנושית, הכמהה גם היא למעט חברה? אותה חברה, שאין למצוא בשטרות הדוממים, או במטבעות הכסף הקרות..."הכסף לא יענה הכול", הדהד הפתגם העתיק באוזניה.

שעה שעיניה מדדו בביקורתיות אוטומטית את חלונות הראווה, הייתה אצבעה מחליקה בעצבנות על אבן היהלום כבד הקראטים של טבעתה, מתנה "סתם בלי סיבה", מהוריה. מחשבות נועזות, מתריסות, עלו במוחה. היא תקנה מכנסי ג'ינס מהוהים, עם קרעים בברכיים. היא תקנה חולצה שחורה – הזולה ביותר שתמצא. היא תפרק עד היסוד את התסרוקת המהודרת שעשתה במספרה, ותניח לשערה לגלוש חופשי ופרוע על גבה. היא תיסע באוטובוס צפוף ומחניק ותפצח גרעינים באמצע ברחוב. היא לא תניף יותר יד למונית, לא תבקר במוזיאונים יקרים, לא תקנה יותר ציורים במחירים מסחררים.

 בחייכה לאיטה ראתה בדמיונה כיצד תספר לכולם, בהבעה טרגית על פניה, כי אביה התרושש והפסיד כמעט את כל כספו במשחקי קלפים..הו, זה נשמע הגיוני! הוריה ערכו תכופות מסיבות קלפים עד אור הבוקר ולא קימצו בהוצאות. שיערה את הבעת הרחמים, שתעלה על פניהם של כולם, שעה שיפטירו אחרי גבה – כן, היא הייתה פעם גאוותנית, אבל זה רק בגלל הכסף. והיום, מסכנה, שמענו ש...

ואז הוא יבוא. חסון ולבבי. מוכן להעניק לה את כל כולו, לה, כפי שהיא, מרוששת, כי זה לא יהיה איכפת לו כלל. אישיותה היא שתכבוש אותו....הם יגורו בדירת שיכון קטנה ויתקדמו לאטם, אך יהיו מאושרים, כי אהבתם תחזק אותם כל יום ויום....הוא יהיה עוזר למנהל חשבונות במשרד גדול, אך יעלה בסולם הדרגות בכוח חריצותו ושקדנותו. הוא יעבוד ביום, ילמד בלילה, עד שיהפוך מנהל חשבונות, ואחר רואה חשבון. ואחר כך אחרי 7 שנים בערך, כבר יהיה לו מספיק כסף לקנות שותפות בחברה...כבר לא יקראו לו סתם קובי, אלא רואה חשבון יעקב ישראל. באותו זמן היא תתקדם משרטטת פשוטה אצל מ.מ.אדריכלים, ואחרי שנים של לימודי ערב תקבל תואר אדריכלית ותפתח משרד עצמאי משלה. שמה יבהיק מעליו: אדריכלית חלומית ישראל . היא תיסע לתערוכות בינלאומיות....היא... 

כה שקועה הייתה בחלומה, עד שלא הרגישה שרגליה נושאות אותה לתוך החנות המפוארת, שאליה התרגלה להיכנס. נחושה הייתה החלטתה לפעול לפי תוכניתה. בעודה מחשבת את הכסף לג'ינס וחולצה שחורה, אף לא הרגישה, שהצביעה על השמלה היקרה ביותר בחנות, וכבר נתחבה זו לידיה למדידה, כשאריגה המבהיק מלטף, מתחנן. אין כל רע במדידה, הבהירה לעצמה. מדידה אחרונה לזכר הימים הטובים... ניסתה לתאר לעצמה את מבטי התדהמה של הזבנית החנפנית, שעה שתדחה בתנופת יד מזלזלת את השמלה, ובמוחשיות רבה יכלה לגעת בדמיונה בג'ינס הפשוטים ובחולצה הזולה, שיהיו מונחים בשקית הנייר. ניחש את מבטי העלבון שיוחלפו לעיניה בין הזבניות, ואת ההתלחשויות שיבואו אחר כך.

אך כאשר יצאה מן החנות נחה בשקית אותה שמלה יקרה. היא כמעט שלא הרגישה את תנועתה האוטומטית, השגורה, שגרמה למונית להיעצר בחריקה על ידה. היא יצאה מהמונית אוחזת בשקית היקרה, נאנחה אנחה עמוקה והחלה לעלות במדרגות. בקומה השלישית היא עצרה, פתחה את הדלת במפתח לתוך דירת שיכון זעירה, אפלולית.

קובי יצא מחדר האמבטיה אפוף ריחות סבון מתוקים, מחזיק בכל יד ילד אחר, עטוף במגבת. "איפה היית? אני מחכה לך שעות!", התלונן. "את יודעת שאני חייב לרוץ ללימודים כל ערב ובכל זאת תמיד מאחרת!".

"מצטערת", פלטה חלומית ברגשות אשמה. "שוב חלמתי ולא שמתי לב איך הזמן עובר...". "עם החלומות שלך לא נתקדם לשום מקום בחיים!", נזף בה קובי. היא הסתירה את השקית במעמקי ארון הבגדים ורצה להכין ארוחת ערב. בזמן שטיגנה חביתות וחתכה את הסלט, הם הפכו לנגד עיניה לקוויאר על טוסט וסלט ולדורף. היא הייתה הנסיכה ממונקו, שהתעקשה להתחלף לערב אחד עם הטבחית שלה, רק כדי להרגיש איך זה לעבוד קשה כמו אישה רגילה...

*  כל הזכויות שמורות לאלומה עברון (c)