(נכתב לפני כניסת יום הכיפורים הנוכחי)

כן, יום כיפור עומד להכנס

אותי יקראו רק אתם האפיקורסים.

או שמא אתם שכמוני הולכים בד בבד עם אלוהים או שמירה אישית

שמשגיחה בדרכים לא קונבציונאליות.

בחיי שהיא שם,

אני מרגישה עטופה בשכינה ובאישות הזו מאז ומעולם.

היא נמצאת שם לאסוף אותי כשאני מתמוטטת, יש בה משהו כל כך מכיל

מקבל

שקט אך נוכח

היא לא חובשת כיפה והיא מלאת רחמים

היא סבלנית וגורמת לי להתמתן לעיתים גם כן. היא לא דורשת

לא מבקשת.

רק נמצאת שם בכדי להעריך את הנתינה שלי ובכדי לאפשר לי את הקבלה היחידה ממשהו/מישהו שלא נזקק לדבר, פרט לקירבתי.

אלוהים שלי אוהב את יום השבת והחג

הוא אומר לי לנוח מכל מלאכתי וממשיך ומוסיף:

"מה גורם לך גליתי להרגע? מה יגרום למוחך הקודח להפסיק מלאכתו אשר עשה?"

וכשאני אומרת לו "צ'ט עם חברים טובים" או "לנסוע לגולן" כי הוא מרפה את מחשבותיי"

הוא לא עונה לי: "אבל אסור, היום שבת".

הוא רק מחייך ומשיב לי: "מעולה, היום שבת, יש לך זמן לעשות זאת נוחי לך וצאי לכל מחוז אליו תשאפי להגיע".

את הפוסט הזה אקנח באחד הסיפורים האהובים עלי

סיפורו  של ברקוביץ

שפרץ חשיבה

הגיע למחוזות פסיכולוגיים שבועטים במוסכמות .

"יום הדין של פייבקה" הילד שודאי היה נחשב לפריק בתקופתנו.

אותו האחד שכאשר כל העם היהודי התפלל "קול נדרי" לא יכול היה לחוש את האמת

ולכן עמד במרכזו של בית הכנסת, פיסק שפתיו ושרק את השריקה האחת שהצליחה לחדור את שמי הרחמים ולהוריד מעט מהם, ארצה.

לילד הזה היה אלוהים שמקשיב לאמת ולא להרגל

האלוהים שלי לא כועס עלי ולא מצווה

הוא כל כך מקבל אותי

ואיתי עומדים עוד רבים וטובים... וכולם בני אדם

בלי הבדל

ככה.

אלוהים שלי, רציתי שתדע.

שעל היחסים האינטימיים שלי איתך אני מודה.

♥

גמר חתימה טובה

איש איש על פי דרכו

ושכך על פי דרכנו לא נפחד ללכת כלל

גם אם בשל כך נחרוג מן הכלל.