ב- 11 השנים האחרונות אני לא בדיוק עובד במקצוע שהוא המקצוע שלי. אני עוסק בו לא מעט, אפילו הרבה יותר משעשיתי בעשרים השנים שלפני כן - אבל אני לא מקבל משכורת מכלי תקשורת בשביל לעשות את מה שאני עושה.
וככה, בלי להתכוון, הימים האחרונים החזירו אותי כמה שנים טובות לאחור. לא רגשות אשמה, לא בקשות סליחה מזויפות, לא חשבון ולא נפש. לא מאמין בקשקושים האלה. ובכל זאת, חזרתי וחשבתי - ולא בפעם הראשונה - על המקצוע שבחרתי לעצמי לפני שלושים שנים כמעט. ואולי זה היה המקצוע שבחר בי. והמחשבות מגלגלות אותי לתהייה מה הביא לכך שכבר יותר מעשור אני מתפרנס ליד המקצוע שלי, ולא ממנו. נכון, אני עוסק הרבה מאוד בכתיבה, אבל אף אחד לא משלם לי על כתיבתי. הכתיבה שלי מגיעה ללא מעט אנשים, אבל ממקום די שולי ורחוק ממרכז הבמה התקשורתית. והאמת היא שזה מכעיס. גם אותי, אבל יותר מזה את סביבתי.
מסתבר שבחרתי לעצמי מקצוע קצר-מועד. את זה אני יודע היום, ולא ידעתי את זה כשהתחלתי את דרכי בעיתונות. ממש לא. אז, בתחילת שנות השמונים, ההחלטה להיות עיתונאי היתה בחירה של חיים שלמים. עיתונאים היו כאלה כל חייהם, ורבים מהם גם הרבה אחרי מותם. כאשר קיבלתי "קביעות" (מי בכלל מכיר היום את המושג הזה), המשמעות היתה כפשוטה של המילה. לנצח אחי. אבל איפה היום העיתונות, איפה העיתונאי ובעיקר איפה לעזאזל הקביעות. המושג הזה התאדה מן העולם כמו כל אלה שהתהדרו בו אי פעם.
כמה מששת קוראיי המטפוריים אומרים לי לפעמים שאני כותב בזעם. בזעף. שאני כותב-כועס. אני לא יודע אם זה נכון או לא, לא לי לשפוט. לפעמים אני כועס, זה נכון. בדרך-כלל על נבחרים עלובים ואישי ציבור בלתי ראויים. פעמים רבות על קולגות שלי, או לפחות כאלה שאמורים היו להיות קולגות שלי, אם עדיין הייתי קולגה שלהם. אני כועס על ארץ-מולדת שחשבתי שתהיה שונה מאוד ממה שנהייתה בפועל, אני כועס על המקצוע שהיה ואיננו, על אנשי מקצוע צבועים ופחדנים, על הרדידות והשעמום, על השבלוניות והנמיכות, על חוסר המעוף ואפס הדמיון. אני זועם על הבורות והנבערות ועל הערצת הטיפשות.
יום הולדת אחרי גיל חמישים זה עניין מוזר. התחושה אמביוולנטית. מצד אחד, מה כבר יש לחגוג. הרי אף אחד כבר לא מרים אותנו עם כיסא לתקרה, וגם נזהרים מאוד משירים בנוסח "שתזכה לשנה הבאה", כי לך תדע. וזה מפנה לך מקום למחשבות על המקום שלך בחיים; על איפה אתה עכשיו, איפה חשבת שתהיה, לאן יכולת להגיע, מה רצית להיות ומה כבר לא תהיה, ככל הנראה. וזה חוזר שוב ושוב לבחירות שאתה עושה בחיים. כי מי שמחליט להיות רופא, הוא בדרך-כלל רופא לחיים. רופאים תמיד צריך. חלק גדול מאלה שלמדו משפטים הם עורכי דין, למרות שאפשר היה להסתדר בקלות עם חצי מהם. וככה גם מהנדסים, אדריכלים, חוקרים, מורים, מרצים.
אבל כמסתבר, לא עיתונאים. אתה יכול להיות הכותב הטוב ביותר, התחקירן הכי נוקב, הפובליציסט הכי שנון, הפרשן הכי רהוט - ובכל זאת, רוב הסיכויים הם שאתה לא עובד במקצוע שלך. ככל שיש יותר אמצעי מדיה, תחנות שידור, רשתות טלוויזיה, ערוצים ואתרים - ככה יש פחות מקום לעיתונאים. בעיתונות החדשה אין מקום לעיתונאים. בעצם, בעיתונות החדשה העיתונאים הם מטרד. סרח עודף. עניין יקר ומיותר. העיתונות החדשה היא עניין של מפיקים (בעיקר מפיקות כמובן), מגישים, פרזנטורים, סוכני מידע (ברוב המקרים טיפשי ומיותר); של ריאליטי מטופש ורדוד; של תוכניות אקטואליה בשני שקל (ראשים מדברים) או של הפקות נוצצות במיליונים, שמרחיקים דורות שלמים מכל ידע וידענות, מסקרנות, חקרנות ואינטליגנציה בכלל.
פעם, דווקא בתקופה ההיא, אמר לי מנכ"ל של עיתון: "מצידי העיתונאים יכולים לשבות כמה שירצו... אני לא צריך אותם... הם אנשים יקרים, מפונקים, מתוסבכים - שכל התפקיד שלהם זה למלא את הרווח שבין המודעות...". למרבה האירוניה, הוא צדק. את המידע הרדוד שאפשר למצוא היום במרבית העיתונים, על פני 99% מהשטח הנקי ממודעות, יכול אותו מנכ"ל (ויורשיו) למלא בקלות ובחינם בהבלים שאפשר לאסוף מהאוויר (מהרדיו, מהטלוויזיה, מסוכנויות הידיעות, ממקבץ הנדבות ברמזור).
בעיתונות החדשה העיתונאי הוא הגורם הכי פחות רלוונטי. לאף אחד לא אכפת ממנו. אף אחד לא קונה (או נוטל בחינם) עיתון בגלל כותב כזה או אחר. עיתונאי היום הוא מוצר ירוד. נזוף. מוצר מתכלה. העיתונאים הפעילים היום, ברובם המכריע, הם אנשים מפוחדים, משתכרים פרוטות, נתונים לגחמות העורכים והמו"לים שלהם, יודעים שהם חיים על זמן שאול ושוברים את הראש מה יעשו מחר בבוקר, אחרי שיזרקו אותם בבעיטה מכל המדרגות. ושלא תטעו: ככה הם כולם, עד האחרון שבהם. מהעורכים הראשיים ועד אחרוני המגיהים.
כי פעם היה נהוג לשלם (גם אם בצניעות), לאיש מקצוע. היום נהוג לזרוק טונות של כסף על "טאלנטים". וברווח הזה, הבלתי נתפס, בין אנשי המקצוע של פעם לכוכבים של היום - הלך לאיבוד כל הענף כולו.
|
ירוןמירב
בתגובה על פנסיה מוקדמת
רונית שמר
בתגובה על לא נערה, לא קעקוע וגם לא דרקון
life3
בתגובה על המדריך למהפכה
amnonti
בתגובה על בדרכי שלי
Innovative Software Development
תגובות (33)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
ברור לי שאני לא היחיד והמקצוע שלי הוא לא אי בודד. את יכולה להציץ בתגובה הקודמת, שבה פירטתי את הבעיה הכלל-חברתית, ולא רק ולאוו דווקא במקצוע שלי. אני כותב על העיתונות - כי זה מי שאני. וכן, זה אישי - אבל מצביע על תופעה רחבה הרבה יותר
אבל
אתה לא לבד עם המקצוע שלך. יש היום אין ספור אנשים צעירים, מוכשרים, ואידאליסטים, שלומדים דברים שהם טובים בהם ולא מוצאים עבודה טובה, קביעות או הערכה.
למשל, יש אין ספור אנשים שרוצים לעבוד בחינוך, אבל המערכת כל כך בלתי נסבלת ולא מתגמלת שבאמת בלתי אפשרי להיות חלק ממנה ולהישאר אדם יציב רגשית ומסופק, שלא לדבר על משולם בכבוד. יותר מזה, לדעתי, ככל שאתה יותר אידאליסט, יסודי, מאמין בתהליכים, רואה את התמונה הכללית, ומחפש עומק, כך כל המערכות יקיאו אותך מהר יותר מתוכן.
אני יודעת שכתבת פוסט אישי יחסית, ואין כוונתי להמעיט מן האמירה שלך על עיתונות, אבל אני רוצה שתסתכל מסביב, ותראה שהיום שוק העבודה הוא בעייתי בהרבה הרבה מאוד תחומים.
ועם כל זה, אני מחזקת אותך להמשיך ולעשות את מה שאתה טוב בו, כל עוד אתה יכול להרשות לעצמך. קשה שלא להישאב לתוך הכתיבה שלך.
לגבי שאלתך על מקצוע לחיים? לצערי התשובה נמצאת באופן די ברור בתוך הפוסט. והתשובה היא חד משמעית: לא. אני יכול לקבוע בוודאות שכל מי שעובד היום כעיתונאי, או יתחיל בקריירה כזאת מחר בבוקר - לא יעסוק במקצוע הזה בתוך פחות מעשר שנים. זו עובדה. נקודה
טובי פולק........10 שנים זה לא נורא.....הידעת שברפורמת החינוך החדשה של אופק חדש, מורים ימצאו עצמם מחוץ למערכת אחרי 15 שנים? וזה על מנת להכניס כוח עבודה חדש ורענן ולא לתת למורה להמשיך ולעבוד עד תקופת הטיטולים.......זה בכלל לא רע להחליף מקצוע מדי פעם...למה בעצם צריך מקצוע לכל החיים? מי זה היה שאמר, הרמב"ם או הרמב"ן, שאם אתה רוצה להיות מאושר, תחליף מקצוע לעיתים תכופות? למה צריך לעשות את אותו דבר במשך שנים ארוכות ולהגיע למצב שהשעמום מעלה בך קבס?? לי היה מקצוע לחיים שעבדתי בו במשך עשרות שנים והגעתי למצב שכל בוקר הייתי מחפשת דרכים אחרות להגיע למקום העבודה במכוניתי הקטנה, אך ורק בשביל לשנות ולראות בתים ורחובות אחרים...לפעמים אפילו הארכתי את המסלול בשביל לשבור שיגרה.
אז מקצוע לחיים זה לא "גליק" גדול ואם העתונות הפכה למקום בו מתאספים כל מיני 'טאלנטים' שחושבים שהם יודעים לכתוב....לכתוב אלק.....הם אפילו לא יודעים היכן שמים נקודה ופסיק או חושבים שנושא, נשוא ומושא במשפט הם סתם גימיקים לשוניים......כבר קראתי כתבות שלא היו בדיוק תאווה לעיניים מבחינת האסטתיקה של השפה...ואם אינך מוצא את עצמך בקליקה הזאת, אני בטוחה שעם כשרון הכתיבה שלך,י פתוחות בפניך אופציות אחרות.
העיתונאי זה מקצוע גווע
עיתון זה משהו שגווע
ועיתונות מסורתית מסיימת את חייה .
מי רוצה להכין תחקיר מעמיק שלוקח חודשים ?
מעטים מאוד ...
כיום צריכים תזרים מזומנים , ותזרים לא מכניסים בדרך כלל עיתונאים .
אישית , אם אני רוצה לקרוא עיתנאות כלכלית מקצועית למשל
דה מרקר או גלובס , הם מזמן לא המקום
המקום הוא בבלוגוספירה שם נמצאים הידע, האומץ , המקצועיות והתחקירים ...
ואחר כך מגיעים גם הקוראים .
גם את רוב הסקופים תמצא שם , ולא אצל תואמי יאיר לפיד המלוקקים שלא שואלים שאלות קשות מידיי .
מספיק לראות כאן בדה מרקר את סידרת כתבות " המשפיע האישי "
של אוסף סטודנטים לתקשורת כדי להבין שמשם לא תגיע הישועה .
אכן, הטאלנט הוא חזות הכל. ערכו סקר בין בני נוער ושאלו מה הם רוצים להיות כשיהיו גדולים, והתשובות נעו בין "להיות בטלוויזיה", "להיות מפורסמים", "להיות דוגמנית"...
עולם מושלם
עזוב אותך מתמונות. כשיש יותר מדי תמונות - אף אחד לא מתרכז במה שכתוב. כאן זה המקום של המילים, תמונות יש מספיק בכל מקום (ומדי פעם אני מעלה תמונה, כאשר עולה הצורך)
אחלה פוסט שנראה שרק בני 50 יכולים להבין אותו....
לצערי זה לא רק במקצוע שלך - אתה יכול לראות מסביבך שהיום המקצוע הנכון הוא להיות "טאלנט" ו/או "סלב"
והתשובה לכך היא BE OR NOT TO BE .....
מקראתי את הפוסט אני מבינה ללבך - על כך שאין ערך לכותבים שמאחורי הקלעים ובעצם אם אתה לא באור הזרקורים , לכאורה, איבדת מערכך. אני חושבת שבעידן האנטרנט העתונאי שמקדיש ימים כלילות לכתיבה יכול להגיע לקהל רחב יותר כעורך תוכן בעידן הרשת.
אני מתחילה למודים לתואר ראשון בתקשורת בתחום העתונאות, אני מניחה שכל סטודנט מתחיל נחבט בשאלה האם ימצא עצמו בשוק העבודה, אך לאחר קורס ראשון, וכפי שהדברים באמת מצטיירים על פני השטח ( כפי שכתבת, כך גם אנ חשבתי שהעתונאי ה"ישן" כבר מזמן הוחלף בצעיר חסר נסיון, ושעל אלה בעלי נסיון- עליהם נאמר אין חכם כבעל נסיון - שיקדמו מנסיונם אך מוותרים על שרותם על מנת להשתדרג לתוך עידן מודרני יותר ש"אייטם" מושך תשומת לב יותר מ"כותרת").
האם באמת ובתמים, נכחד אט אט התחום של העתונאי? אני חושבת שזוהי אפשרות להגיע לליבם של רבים, והאנטרנט אשר אינו התשלום גונב את כל ההצגה, על העתונאי להשתדרג לעריכת התוכן? הרי שערןץ הרשת גורם למידע לביות נגיש יותר, ולעיתים גם ללא כסף כלל.
יחד עם זאת התחום בהחלט מרתק אותי, עצם הכתיבה, מעניק נופך שונה להרבה נושאים ביום - יום.
אך האם זה הוא באמת מקצוע לחיים? נדמה כי העשיה שמעבר לקרדיט, היא המהות החשובה ביותר.
פוסט יפה , ובכלל אחלה בלוג
אבל תוסיף תמונות קצת ותעשה העלאת תמונה לכל כתבה או מאמר שאתה כותב
פוסט כל כך נכון ועצוב שאין מלים לתאר...ומי שחושב שהאישיו כאן זה ה"נרגנות" שלך אודות החוויה הפרטית שלך בתחום, מפספס את כל מהות הפוסט החשוב הזה. בסוף הרי כולנו משלמים על כך כצרכני מדיה/תקשורת, בדיוק כפי שפגיעה בחופש האקדמי ובכמות התקנים, ומתוך כך למעשה במוסד ה"קביעות" באקדמיה, פוגעת לא רק באנשי האקדמיה ובאלו עם פוטנציאל להיות כאלו שלא הגיע לכלל מימוש, אלא בכללה של החברה המקיפה אותה...
תודה...
מירי
מספיק לראות כיצד עולם שלם של מדיה ומנועי כסף נשענים על עבודתם של עיתונאים במשכורת רעב - כל תכניות הבוקר, כל האקטואליה, כל תכניות הרדיו - כולן מתייחסות לעיתון שאספו לרוב בחינם או קיבלו במסגרת קידום מכירות כמקור המהימן ביותר, וממחזרים את מה שנכתב גם בידיעה קטנה בדף 5.
מי מהטאלנטים יקרא את דו"ח מבקר המדינה, יבצע תחקירים שלא מצטלמים בטלויזיה או יבדוק מה באמת כתוב בשורות המאזנים של חברות הביטוח והבנקים שמחזיקים את כל הכסף שלנו?
אם עסוקים בלעדכן את הפרופיל בפייסבוק ולהודיע לכולם כי הם לובשים תחתונים ורודים בטוויטר.
פעם רק מי שעבד שם ( בעיתון ) היה עיתונאי. היום בעידן האינטרנט כל אחד מאיתנו ( אם הוא רוצה ) הוא עיתונאי. וזאת ללא קבלת רשות מאף אחד.
וטוב שכך, העיתונאים של אז לא הוסיפו יותר ממה שמוסיף הכותב העצמאי באינטרנט. והיום העיתונאי מפוקח על ידי האינטרנט, מה שאז לא היה לו.
העיתונאי של היום ( בעיתון ) אכן פחוד, ובעיקר מעיתונאי ללא אישור כאן.
תודה
דיויד
מושג ה"קביעות" קיים אך ורק במערכת הציבורית, המונופולים הממשלתיים ונספחיהם, שמממנים לעובדיהם תנאים מפליגים עד גיל הפנסיה ולאחריה, על חשבון קופת הציבור.וגם זאת רק לחלק מהעובדים"המיוחסים". אגב - ולצערי - "קביעות" מגיעה פעמים רבות (בהחלט לא תמיד) יחד עם בינוניות, קפיאה על השמרים, ולפעמים גם שחיתות.
אז מה הפתרון? עד שיהיה "שינוי חקיקה" (אם בכלל הדבר אפשרי) האחריות היא על העובד לנהל את הקריירה שלו ולדאוג שישאר מעודכן, גמיש מחשבה, ולייצר ערך למעסיקיו או לקוחותיו. וטובי - אתה הרי עשית בדיוק את זה, ובהצלחה מרובה - אז מה בדיוק התלונה?
אני לא מסכים עם כל הניתוח - אבל מסכים עם השורה התחתונה שלו. הרבה שנים אני טוען שהעיתונות המסורתית לא מתה, היא רק מחליפה פורמט. ובכלל - מאז פרצה לחיי המין האנושי העיתונות והתקשורת, עם המהפכה התעשייתית - מדיות לא מתו. כי בכל דור ודור (עיתונים/ רדיו/ טלוויזיה/ כבלים/ לווין/ אינטרנט/ סלולר/ אייפד וכל השאר) נוצר איזון חדש וכל אלמנט מסתדר במקומו מחדש
לא בגלל שאנחנו חסלנים מלידה ולא בגלל שאנחנו שייכים למשפחות הפשע. אנחנו כבר לא צריכים עיתונאים. סף הגירוי שלנו עלה, ואחרי זוועות שראינו ביוטיוב, ואחרי מלחמות שנכנסו אלינו הביתה, כבר אין לנו סבלנות לחיבורים מפולצים.
אבל, העיתונות המסורתית לא תתחסל. זה ברור לי. עדיין אנחנו קוראים כתבות, רק אם הן כתובות היטב, ועדיין חשוב לנו לחזור למאמר המודפס, גם כשאנחנו אוכלים וגם כשאנחנו בשירותים, שלפעמים לשם לא נכנסת תקשורת אלקטרונית.
לכן, אני מציע לכל המבכים את תום עידן המדיום הכתוב. לקבל את הזמנים החדשים, להשתפר בכתיבה, או לקנות מכונת תפירה.
ריקי, אני לא ממורמר כלל וכלל. אני בהחלט כועס, לפעמים אפילו זועם. היתה לי את ההזדמנות שלי לעבור לאמצעי מדיה אחרים, אבל תמיד העדפתי את המילה הכתובה. את את הבחירות שלי עשיתי, ולא חיכיתי שמיהו יראה לי את הדלת. אני מטיף לי ולאחרים לעסוק במה שאנחנו אוהבים באמת. ואם אני כותב ועורך טוב (כך לפחות אני מקווה) - אשמח לעבוד במקצוע שלי. אני לא יודע לעשות טלוויזיה או יחסי ציבור או פרסום - אז אני לא עושה את זה.
מעולם לא רציתי, וגם היום אני לא רוצה - להיות כוכב. לא נולד ולא נופל. בכלל, המילה "כוכב" זרה לי. אני בהחלט רוצה להשתכר כערכי, להרוויח כסף טוב שמבוסס על הערכה לכישרון שלי, לזכות להערכה מקצועית. אבל הנה, בדיוק במילה "כוכב" טמונה הבעיה. כוכבים הם לא פועלים. הם לא עובדים. העובדים (והפועלים) צריכים לעמול קשה מאוד, בשביל שהכוכבים למיניהם ינצצו באור הזרקורים. אז אני מוותר מראש על הזרקורים - אבל מי ישלם לאנשים שעושים את העבודה השחורה? לא נשאר, כי כל השמנת מוזרמת לשימון אותם כוכבים
מי קבע שהטאלנט מביא רייטינג? וממתי חדשות איכותיות נמדדות רק ברייטינג? זה קישקש גמור שאין לו כל אחיזה במציאות.
טאלנט זה אחד שמישהו החליט להפוך אותו לטאלנט. העולם התקשורתי עמוס בדוגמאות של אנשים עלגים, בלתי מוכשרים, ממש לא מבריקים - שנהפכו לכוכבים רק בגלל שידעו ללקק לאנשים הנכונים, להצוטפף לידם ולהסתופף סביבם - עד שהמערכת המשומנת הפכה אותם לכוכבים. ואז גם מגיע הכסף הגדול, הפרומואים הבלתי נלאים, הפימפום האינסופי - והנה לך נבואה שמגשימה את עצמה.
בין זה לבין איכות עיתונאית אין ולא היה (ולא יהיה) דבר
זה הטרנד
ודבר לא יעזור
תופעת הטאלנט הרבה יותר גרועה וחמורה בעיני. רוב האנשים רואים את זה מזווית הקוראים, הצופים, בעיניו של הצרכן הסופי. אבל כמי שראה את זה מבפנים - התופעה מראשיתה הרסה את ההיררכיה, ביטלה את הניסיון, את שיקול הדעת; הרסה את כל המרקם הניהולי של המערכת העיתונאית וחיסלה את כל דרגי הביניים.
הטאלנטים היו ועודם מחויבים רק למי שמשלם להם את הכסף הגדול, ואלה המו"לים. לעורכים אין שליטה על התהליך, הם לא יכולים לנהל את הכוכבים - והם בתורם פשוט מצפצפים על כל מי שהם לא. ולפעמים אפילו על אלה שמשלמים להם היטב, כי הם יודעים שתמיד יהיה מישהו בצד השני של הרחוב שישלם להם יותר
אתה יודע את דעתי בעניין. אך אולי אגדיר זאת הפעם שהטאלנט בעיני בפרספקטיבה של ה-10 שנים האחרונות
הוא מנגנון ההשמדה החברתי שלנו. ואנחנו מתפוצצים לתוכו כל יום . אני רואה את החלטות מערכות העיתונים. את הכותרות ואני לא מפסיקה להיות מאוכזבת מהבחירות. אגב גם באינטרנט זה כמובן עם עדיפות לבלונד,לריאליטי,לקוביות,לצהוב. המשחק נראה אבוד . והלוואי וכמו שנקעה נפשנו כך יקרה גם במדיה בכלל.
צר לי על העיתונאים. על כותבים מעולים שמוקרבים למען טאלנט שבא לכתוב את הווי חייו,טור של מה הוא חושב/ת.
ובעניין הזה אין בי אלא עצב עמוק.