סופי יושבת על הכסא הגדול במשרד עם רגל אחת מכונסת תחת ישבנה והשנייה חורצת לשון מקצה הכסא. הפה שלה קפוץ והיא מראה שלא אכפת לה וכל זה בכלל לא נוגע לה. זה משהו שעושים לה ולא משהו שהיא עושה. כל הזמן עושים לה דברים. אמא ואבא עשו אותה יתומה. זה לא משנה בכלל שמישהו אחר עשה מעשה ולקח אותם.

אחרי חודשיים אבודים שסופי רק ריחפה בחלל הודיעה לה רחל, העובדת הסוציאלית, שזה או פנימייה או ללכת לחיות עם רגינה.  רגינה זה כל מה שנשאר. פנימייה זה כמו קללה. מקום לילדים שבאו מכלום והולכים לכלום. ככה אמא אמרה בימים שסופי הייתה שקועה בכל טוב. אז פנימייה זה לא ורגינה זה כן.

רגינה היא דודה של אמא. סופי לא זוכרת אותה למרות שאמא אמרה שהיא באה לבקר פעם כשהיא הייתה בת חמש ונראתה כמו הכלאה תמימה בין ערימת קיסמים לכרית סיכות. סופי עכשיו בת 13 וכל מה שעובר לה בראש זה מה שאמא הייתה אומרת לה על רגינה במטבח בימים שהיא רבה עם אבא. שרגינה כלבה מיובשת, שהיא רואה את החיים רק בשחור, שהלב שלה כל כך מכווץ שלפעמים היא לא יכולה להבדיל בינו ובין החור של התחת שלה. סופי נדהמת לשמוע את אמא אומרת כאלו דברים אבל מאז רגינה מצטיירת לה בראש כמו ישבן ענקי שחריצו זועף וקמוץ.

עכשיו היא מחכה שרגינה תבוא לקחת אותה. ממה שאמא אמרה היא בטוחה שהדבר האחרון שרגינה רוצה זו ילדה זוויתית וחורקת שתפריע לה בתוך החריץ. היא פוחדת לקראתה אבל גם סקרנית. מאז שרגינה נכנסה לתמונה סופי חושבת פחות עליהם. הסקרנות הרגה את החתול השחור שמיילל לה כבר חודשיים בלב.

הדלת נפתחת ומאחורי רחל צועדת האישה הגדולה ביותר שסופי אי פעם ראתה ופיה נפער לרווחה. שערה האדום של רגינה מלטף את משקוף הדלת וזרועותיה החסונות אזוקות בצמידים לעשרות כמו פיראט. רגינה צועדת לקראתה ומבטה מאגרף את סופי במצמוץ אחד. היא מהנהנת בראשה כאילו לאמור כי מצאה חן בעיניה ליטרת הבשר הזו ותמורת המחיר הנכון היא תואיל להטילה על גבה הרחב ולפטור את רחל מעולה של זו.

"רגינה" היא אומרת לסופי ומושיטה כף יד עצומה. אצבעותיה של סופי נכרכות סביב שתיים מאצבעותיה של רגינה והמגע חם ונעים. סופי רוצה  שהאישה הגדולה הזו מהחלומות תרים אותה, תערסל את ישבנה על אמת ידה, את ראשה בשקע צווארה ותשא אותה ככה לכל מקום שתרצה. העולם מאחורי הכתף של רגינה יהיה רק חוות נמלים מצחיקה.

רגינה מסתובבת לעברה של רחל למילות פרידה אחרונות וסופי בוחנת את ישבנה העצום ומחפשת בו סימנים. הוא ענקי. אין בזה ספק. לסופי הוא נראה דווקא שמח והיא מכניעה דחף רגעי להעביר את אצבעה הדקה על החריץ העצום ולראות אם הוא ינשך את היד שמלטפת אותו.

הן הולכות בשתיקה ברחוב וסופי מגניבה אליה מבטים. כל הצרורות הקטנים שלה מתנדנדים מכתפיה של רגינה כאילו היו קשקשים. זה מצחיק אותה והיא הייתה רוצה לטפס עליהם למרות שזה מטומטם ובכלל לא לגילה. "גלידה?" רגינה שואלת כאילו רק בטעות יצאה המילה המתוקה במקום חוקן. הן מלקקות בשתיקה על מדרגות העירייה. רגינה שתי מדרגות מעל סופי. יש ביניהן שלווה וסופי משעינה מרפק גרום על ברכה העצומה של רגינה.

"אמא לא אוהבת אותך, למה זה?" סופי שואלת. רגינה נאנחת ומסתכלת רחוק. "לפני שאמא שלך אמרה כן לאבא היא יצאה עם פושטק. יפה, אבל כלב. התיישבתי עליו והוא נעלם". היא מכה בכפות ידיה על ברכיה. "היידה הולכים".

סופי צוחקת עד שכואב לה בצד. נראה לה שיהיה בסדר.