הולכת לטייל עם הכלבה. בחור, יושב על ספסל, ושואל אותי כמו פעם, סליחה, מה השעה, גברת. אני מתעצבנת על הגברת, אבל, עונה לו, והוא פתאום אומר לי, את נורא יפה, את מדגמנת? דגמנת פעם? חשבתי שאני מתה, אבל, חייכתי. הוא אומר, איזה כייף לראות את החיוך שלך, כמו קפה שחור...
היום, כשחזרתי מהעבודה, ברמזור, הנהג ליד הסתכל עלי, אני עליו, ומיד הוחזרו המבטים לבעליהם.
חשבתי, למה כבר אי אפשר להתחיל עם בחורה כמו פעם...
הכל - רק - באינטרנט...
והנה הצעיר הזה מתחיל איתי ברחוב, כך, בפשטות.
סליחה, מה השעה, גברת.
...
מרוב שמחה, בבת אחת גבהתי באיזה שמונה סנטימטרים, הרגשתי כמו דוגמנית, כמו נסיכה, כמו דיילת קרקע אווירית, אני משחררת את הכלבה שתהייה חופשיה, שתכשכש בזנב, שתרוץ קצת בדשא, שתשתתף בשמחתי.
אחרי דקה, אני רואה שהיא מסתערת על איזה סמרטוט שחור שנראה כמו גרב, באיזו חצר של בית, גוחנת מעליו, מרחרחת ואחר נשכבת, מתפלשת, נמרחת, מסתבר שזאת נבלה של עכבר, לא עכבר של מחשב, אלא עכבר חי, כלומר, מת.
וזהו. יש להם מנהג כזה לכלבים - להסוות את עצמם, להתחפש לחיות אחרות, על-ידי זה שהם מתפלשים בדבר הזה שאי אפשר לתאר את הסרחון שלו, כדי לבלבל את האוייבים, שיחשבו שהם עכבר מת.
צרחתי עליה בקול של מנהלת בית-ספר, ושטפתי אותה במים קרים ישר מהצינור, כדי שהיא תוכל להתנער מאחריות ועלי, להתיז ולהשפריץ לי על כל החצאית הכחולה של הדיילת המלכותית, וכבר לגמרי שכחתי שמישהו התחיל איתי ואמר לי שהחיוך שלי כמו קפה שחור.
אולי אם הוא היה רואה אותי עכשיו הוא היה משנה את זה לקפה בוץ.
טוב, לפחות יש לי על מה לכתוב לקפה.
|