זהו הרשומון העשרים ואחד אותו אני מעלה בבלוג. הדברים מובאים כפי שנכתבו בצורה אותנטית ביום שעלו על הכתב, מתוך אמונה, שהמחשבה הראשונה היא הכי מזוככת.
תוספות טקסט, תוצאה של הבנה מאוחרת, בעת שקראתי מחדש את החומר המצטבר, מסומנים בכחול.

יום כיף בחדר מיון

2 יולי 2010 יום שישי

כולנו, שלא בטובתנו, מכירים חדרי מיון. אתמול ביליתי יום של כיף בחדר מיון. אני מעדיף את יום הכיף בטיפול יום אונקולוגי, אבל שבית החולים באמצעות נציגו הבכיר מזמין אני מגיע. הרשתי לעצמי מעט לאחר ולהיכנס בכניסה דרמטית, לא נראה לי שזה עשה רושם על מי מעובדי המקום, זוטרים ובכירים. המדדים הסטנדרטיים של חום, דופק, לחץ דם, אחוז חמצן בדם היו תקינים, אפילו תקינים מאד. זה מרגיע, אך כל השאר הוא סיר לחץ. האנרגיות השליליות, אנרגיות הלחץ והדאגה, ההמולה משתווה רק לכוורת דבורים, או למשחק של המונדיאל בדרום אפריקה. כמעט ואינני צופה במשחקי המונדיאל ומשהו כנראה דפוק בי, אני אוהב כדורגל, אך משום מה כדי לראות כדור רגל באופן כזה ממוסד, אחת לארבע שנים צריך, להיות אוהד של אחת הקבוצות, או לשנוא את אחת הקבוצות ואני לא במצב הרגשי הראשון וגם לא השני. אם כי, התעופפותה של ברזיל, גרמה לי נחת. נחזור לחדר המיון. כאמור פקדתי את המקום בהוראתו של פרופסור נחושתן לאחר שעדכנו אותו, שזרם דם חזק, נקי וקולח יצא לו , לא נעים לי אבל מה לעשות, מהטחורים מהם אני סובל. תופעת הטחורים מוכרת לי מעל עשרים שנה, אך התפוצצות של וריד וספק איבוד דם רב טרם חוויתי. מי שמכיר יודע עד כמה זה כואב ופוגע באיכות החיים. במקרה שלי לא הרגשתי את תופעות הכימותרפיה האחרונה, הטחורים גנבו את עצביי ותשומת ליבי. כידוע, מיטב הרופאים ומיטב הצוות הרפואי והוותיק לא משובץ בחדרי מיון, העבודה קשה שם מדי. אבל הסטז'רים נאלצים להיות שם על פי מתוכנת שנקבעת להם. רק לאחר שאלה חוקרים אותך, בודקים אותך, "מתעללים" בך, מוזמן הרופא הבכיר וכשהוא מגיע לאחר מספר שעות, הוא שוב בודק אותך, שוב הופך בך, תרתי משמע ושוב "מתעלל בך". סיכום, אין מה לעשות, תזונה נכונה, שמן פראפין, משחות שהוא לא מאמין בהם, גם אני, אמבטיות וכמובן הזמן. נחמדים מאוד היו הכירורגים, גם זה המתמחה וגם זה המומחה, גברים מאד עדינים. קודם לכן דקרו אותי לא פחות משש דקירות לצורך בדיקות ועירוי. שלוש לפחות היו מיותרות, עקב טעות של האחות הראשית ששכחה כל פעם בדיקה או בקשה. הסטז'ר שחיפש וריד עשה זאת מאד בעדינות, אפילו חיפש וריד תקין בכף הרגל. בדיקות הדם העידו בפעם הראשונה על ספירה נמוכה מאד, אחד וחצי כדוריות דם לבנות, הגבול התחתון הוא ארבע, מדאיג. חולה סרטן צריך מערכת חיסון חזקה. האם זה קשור לאיבוד הדם הבוקר? האם זו תוצאה של הכימותרפיה, שניתנה בדיוק שבוע לפני? האם זה קשור בכדור החדש אותו אני מקבל, שאני קורא לו הכדור הוורוד המזעזע? ואולי זה קשור לכל הדברים גם יחד. בכל מקרה האונקולוג התורן ד"ר אמיר מצא שיש קשר בין הכדור לבין התפרצות הדם מהבוקר וביקש שאני אפסיק את לקיחת הכדור. פרופסור נחושתן, שכמובן ליווה אותנו טלפונית כל הזמן ובדאגה אמיתית, קיבל את ההמלצה, אך טרם החליט מה יהיה התחליף אם בכלל. תפקיד הכדור לזרז את החלמת התאים בריאות. שנפגעו מההקרנות.

צעדת גלעד שליט

הצעדה למען שחרורו של גלעד שליט ממשיכה ותופסת תאוצה. אני נגד הצעדה בכיוונה הנוכחי, אבל בעד גלעד שליט והוריו. אני אצטרף לצעדה במקטע כלשהו לאות הזדהות מכל הלב, ארבע שנים בשבי זה נצח. והלוואי שיצאו צעדות לעזה, לשגרירויות מדינות העולם בראשן תורכיה, למשרדי הצלב האדום, לעבר מסגד אלקצה, לבתי משפחות המחבלים הכלואים, שיש המכנים אותם אסירים. אסור, פשוט אסור, שגורל גלעד יהיה כגורלו של רון ארד.
כבר כתבתי באחד הרשומונים בעבר, שזו החלטה של ראש ממשלה. נכון לעכשיו הוא החליט לא לשלם את המחיר הנדרש על ידי החמאס. אני לא רוצה להיות במקומו....

5 יולי יום שני 2010

שכר מינימום וערכות מגן

מתאושש מטראומת חדר מיון ושוב שתי ידיעות בעיתון צדות את עיני ומעוררות את המוח הפרימיטיבי שלי והופכות אותי טורף אגרסיבי. הידיעה הראשונה מדווחת על כך, שנדחתה ההצעה להעלאת שכר המינימום משלושת אלפים שמונה מאות וחמישים לארבעת אלפים שש מאות שקל, ואני אומר, אנו מדינה של חזירים וסליחה מהחזירים שאני משווה אליהם. הידיעה השנייה מספרת על כך שאלוף פיקוד העורף מצהיר: תוכנית חלוקת ערכות המגן נכשלה". גילוי נאות, אלוף פיקוד העורף יאיר גולן היה מפקדי, לפני מספר שנים באוגדת לבנון. הערכה לא רכשתי לו מעולם וכנראה גם הוא לא לי. בכל מקרה יאיר הוא האחראי לכישלון. הוא יושב בקודקוד המערכת שאחראית לנושא. לצורך העניין, תאר לך יאיר, שאני כקצין שלך הייתי נכשל. היכן היה מקומי? תאר לך שהייתי מספר לך על בעיות תקציב! לך לעבוד יאיר ואל תכסה את אחוריך בהצהרות לתקשורת.

12 יולי יום שני 2010

שגרת חיים וגלעד שליט

להט הכתיבה הנמיך להבות. הרצון לכתוב קיים, ההנעה לא מספקת. התירוץ, "יש לי פחות זמן", הוא רק תירוץ. אני צריך לכתוב יותר ובעיקר לחזור לקריאה. אני עדיין בתחילתו של הספר "כימים אחדים" של מאיר שלו ובאמת מכול עמוד שאני קורא, הנאה גדולה נגרמת לי. כתיבתו כבר לא קשה לי, אני קורא כל מילה בהטעמה ובהדגשה כאילו הייתה זו פרשייה מפרשות התורה. הלוך הולך אני אחר מילותיו, אלא שבהיכנסי למיטה בשעת לילה מוקדמת, אני מעדיף פרק מסדרה קומית, פרק שמעביר אותי מתלאות היום לשינה, בעוד סיפור של שלו מצריך את מוחי לחשוב.

על גלעד שליט כתבתי בפעם הראשונה באחד הפוסטים הראשונים, שפרסמתי בקפה דה מרקר, בטרם קפץ לו הסרטן לביקור לא קרוא ולא צפוי. מאז הזכרתי אותו ברשומון מספר פעמים ונפשי לא נותנת לי מנוח. צעדת המחאה למען שחרורו הגיעה לבית ראש הממשלה בסוף השבוע שעבר. חשבתי להצטרף לצעדה באחד המקטעים, אך לא עשיתי זאת, בעיקר כי לא הרגשתי טוב, אך זה תירוץ עלוב לא תמכתי בצעדה ואינני חושב שהיא תביא תועלת, אבל אני תומך בהוריו של גלעד שליט מעמקי נשמתי ומזדהה עם גלעד זיהוי מוחלט, אין יום שהוא אינו במחשבתי והלוואי שהייתה לי עצה חכמה, מה צריך לעשות, כדי שיחזור הביתה. לצעדה הצטרפו עשרות אלפי איש, ייתכן מאה אלף לפי הערכה ששמעתי, לא מעט אבל בהחלט לא מספיק. מאות אלפים צריכים היו לצאת לרחוב. חלקם בכיוון המעברים לעזה, חלקם מול שגרירות תורכיה, חלקם למול משרדי הצלב האדום וחלקם מול בתי הסוהר בהם מוחזקים אותם המחבלים שנמצאו "ראויים" לשחרור. תארו לכם מיליון איש עושים זאת. עד אז אלך אני לאוהל המחאה, לא למחות אלא לתמוך ואתפלל, שעד שחלק זה ברשומון יפורסם, גלעד יהיה בבית אביו ואמו.
נכון לאמצע ספטמבר גלעד שליט לא שוחרר. ליבי יוצא אליו ואל משפחתו.

מצבי הרפואי נכון ליולי 2010

לאחרונה, אני בעיקר עסוק בהחזרת העסק למסלול, בניסיון להעלותו שוב על פסי הרכבת' כך שהרכבת תנוע לה, אם לא בתנועה מהירה, לפחות בנסיעה סבירה. השקעתי ועודי משקיע בכך שעות רבות' תוצאות ייראו רק בעוד זמן. אני עושה זאת בחדוות יצירה ורוצה לסמן עוד דבר שחוזר לשגרה. באשר לשגרה, לרוב אני מרגיש טוב, מעט חלש, אבל צלול ויציב. בכל קנה מידה של השוואה לעבר, מצבי משתפר. יחד עם זאת, גופי כואב עדיין, כל חלק וחלק, פנימי וחיצוני, כואב. ייתכן ואני "מדמיין כאבים", בסוף החודש אני אעשה מיפוי עצמות לבירור טיבו של הממצא החשוד כגידול באגן מצד ימין. לעת עתה, כל כאב בעצם כזו אחרת, וכאלה יש בעיקר בגב התחתון, מטרידים אותי. במהלך חודש אוגוסט אתכבד בעוד שתי בדיקות, האחת PETCT בעיקר לבדיקת מצב הגידול בריאות ואיתור מוקדים נוספים והשנייה, MRI לבירור הממצא הקטן בראש, לא אוהב בדיקות. אני מבטיח לא להלחץ ולשמור על קור רוח, מותר לקוות לתוצאות טובות, אסור לצפות. ברור לכם שנפשי מוטרדת. אמש חלמתי שאני מהלך בין בתים לבנים. לא אלה מהשיר של נעמי שמר, "בעירך שחיכתה לך בבית לבנים", אלא בין שיכונים ישנים הצבועים לבן של שנות החמישים, בעיר אחרת. בחלום אני נאבק להסביר לאותה אחת שאני פוגש. מה עובר עלי. התעוררתי, שתיתי ונרדמתי מחדש.

מונדיאל 2010 ושבחים לחברת הביטוח!!!

לא הייתי שותף פעיל למונדיאל האחרון, צפיתי במעט מאד משחקים. הלהט למשחק הנפלא, כדורגל, עבר לי אי שם בסוף נעורי יחד עם דעיכתה של קבוצתי, הפועל ירושלים. יחד עם זאת אני אוהב לראות כדורגל משובח וכזה הפגינה דווקא גרמניה. מצאתי עצמי, מעט בסתר וקצת בגלוי, אוהד את הנבחרת הגרמנית שכה אהבנו לשנוא. אני לא אשתמש בביטוי "גרמניה האחרת", ואני מבין ואף מסכים עם אלה הטוענים, שלעולם אבל לעולם אסור לסלוח על מה שעוללה גרמניה לעם היהודי. אני לא שוכח ובוודאי לא סולח. לא ביקרתי בגרמניה מעולם וגם אין לי תוכניות כאלה, אלא שאני מרוצה מהתנהגותם ומייחסם לישראל מאז תום ימי החושך שמטילים וימשיכו להטיל צל ענק. אין לי תסביך רדיפה או נחיתות ויחד עם זאת האנטישמיות גואה בעולם, טוב שגרמניה נראית כמו שהיא נראית היום.

את המשחק בין אורוגוואי לגרמניה, "על המקום השלישי", ראיתי יחד עם ציון בביתו של ארי. גם הנשים היו, שהפגינו בקיאות לא רעה בכלל. גרמניה ניצחה לדאבון ליבו של ארי. אם אורוגוואי הייתה מנצחת הייתי שבע רצון, אבל בחרתי "לעודד" את גרמניה, בשביל המתח והלהט שהתפתח. ארי הכין לנו פאינה, מאכל פופולארי מאד באורוגוואי, עשוי מקמח חומוס ושמן ונאפה בתנור כמו פיצה. ציון מאד אהב ואני כרגיל לא יכולתי לאכול. כל הכבוד לארי על המאמץ והנה אני מקיים הבטחתי אליו וסיפרתי על פאינה. אני מבטיח לך ארי, שאם תכין פאינה במונדיאל הבא בעוד ארבע שנים ויחד נצפה במשחק הגמר בו תנצח אורוגוואי את גרמניה, אוכל את הפאינה שלך.

אני שמח לספר על אירוע נדיר במגעי עם חברת הביטוח הרפואי "דקלה". לרוב אני מבקר ותוקף, לדעתי בצדק. לא הפעם, וזה גורם לי לנחת רוח. אני רוצה לשבח את מטי חי מחברת "דקלה", שהעניקה לי שירות יוצא דופן וגם מענה הולם. אין זה עניין של מה בכך וזאת לאחר שגם לא הפגנתי איפוק ונימוס אירופאי כלפיה. שלחתי לחברה מכתב תודה שמשבח את מטי, כן מטי ב"ט" בדקתי, וזהו עונג גדול לשלוח מכתב מסוג כזה.

13 יולי  2010 יום שלישי

חצר הבית שלנו מעידה טוב יותר מאלף עדים על מה שעבר עלינו בשנה האחרונה. כמעט ואין  חלקה שלא נפגעה, שלא תולתלה, שלא נשחקה, או שלא התייבשה. החצר שהייתה פעם גאוותי ועיצבתי אותה כחצר ירושלמית, הפכה למעין מצבת זיכרון לימים יפים יותר. אני מתגעגע לפינוקי שנמסר וחי לו במושב, אני מתגעגע לפרחים שפרחו כאן לצמחי התבלין ששתלתי ובכלל אני מתגעגע.

18 יולי 2010 יום ראשון

חלומות אופטימיים ומציאות אופטימית

ונניח שהגידול בראש לא נעלם, ובגידול שבריאות נמצאה קליטה של גלוקוזה בבדיקת ה – PETCT, ונניח שהממצא החשוד באגן הוא אכן גרורה, נו אז מה באמת ישתנה בחיי. הרי פרופסור נחושתן מתכנן בכל מקרה להמשיך עם הטיפול הכימי מסוג אלימטה לעוד תקופה שאורכה אינו ידוע. במקרה הגרוע, נשוב לקבל את הטיפול פעם בשלושה שבועות ולא פעם בחודש, ולפרוטוקול הקבוע יצטרף כחבר מן המניין טיפול ארדיה בשל הממצא בעצם האגן. התיאור הזה אינו פסימי, אלא יש בו אופטימיות, שאומרת שגם אם המצב לא יוטב אני ממשיך הלאה.

בסופו של יום, חשוב איך אני מרגיש ומשבוע לשבוע ומחודש לחודש אני מרגיש יותר טוב ויותר חזק. עוצמת קולי חזרה אלי, פני נצבעו בצבע טבעי ובריא. הכושר הגופני שלי במגמת שיפור מתמדת וכמעט ואינני סובל מדיכאון. נכון, איכות השינה שלי גרועה, אני אוכל מעט באופן יחסי לאדם בריא, מיחושים וכאב כללי משתלטים על גופי בשעות הערב המאוחרות, עיני צורבות ובכל זאת אני אומר תודה. אני מרגיש טוב וחי את החיים. החיים לצד המחלה לרוב הם חיים נוחים, כי בעצם מצליחים להתעלם מקיומה, אך ככל שמתקרבים למועד הבדיקות, המתח עולה. לא מתח גואה כמו בעבר, לא רדיפה אחרי התוצאות, אלא ציפייה ריאלית לתוצאות סבירות.

ותארו לכם שלא רחוק מסיום סבב הבדיקות והפענוחים, אי שם בעתיד הקרוב, אני טס לבקר את אחי בארה"ב ובכך לקיים הבטחה בת למעלה משנה. יהיו אשר יהיו התוצאות בתוך תוכי אני יודע שאוכל לטוס. לא מדברים על כך. הפכנו מאופקים וזהירים. במרחב הענקי של המדינה המדהימה הזו אכתוב לך משהו שלא כתבתי מעולם.

הביקור של תומר

שבוע מדהים ומלא עניין עבר עלי בשבוע שחלף. תוכניות השיווק של העסק הולכות ומתגשמות, צועדות בכיוון הנכון, עם כל הקשיים הצפויים. ביום שלישי האחיין שלי, תומר, קפץ לביקור. הוא משתתף בחזרות של "כוכב נולד" בנווה אילן, מתופף. קבעתי איתו במסעדת אגואה. תומר "אכל יפה", תכונה שירש מאביו, אם כי הוא נראה נהדר ושומר על גזרה יפה. השוותי בינו לבין אחיו הגדול, כה דומים וכה שונים. כל אחד והייחוד שלו. הייתה זו מסוג הפגישות האינטימיות הנחרטות בזיכרון. פגישה מאוד חשובה לכל צד, כל אחד מסיבותיו.

ביום רביעי חזרתי לתרגול הפיזיותרפיה, לאחר היעדרות ארוכה מסיבות שונות, גם הנאה וגם תועלת בריאותית. התברר לי שיש לי לא מעט כוח, מאידך בעיית חוסר שיווי המשקל שמלווה אותי מתחילת המחלה לא התמתנה. אסיה לימדה אותי, כיצד לתרגל ולחזק את שיווי המשקל  והיציבות, משהו נדפק במנגנון שבמוח ואני מקווה שזו מצב הפיך, ככל שאתרגל יותר, ללא קשר לטיפולים. למען האמת התלוננתי לא מעט על חוסר שיווי משקל, לעיתים בהליכה ובעיקר במעבר מישיבה לעמידה והליכה, אך לא התייחסו לכך בכובד המשקל הנדרש. גם אני חשבתי שכל עוד אני מקבל טיפולים זהו סוג של תופעת לוואי, אולי? אבל אולי חוסר התרגול לאחר חוסר היציבות, שאפיינה את התקופה הסמוכה לגילוי המחלה, הניתוח, אין סוף שעות השכיבה פגעו במנגנון היציבות, אך בעזרת תרגול נשקם אותו.

בסיום הפיזיותרפיה נגשתי לפרופסור נחושתן להיפרד לפני נסיעתו של זה לחו"ל, למשך שבועיים וחצי. הפרופסור ישב בדלפק האחיות, בטיפול יום אונקולוגי, למול המחשב ושוחח עם האחיות אודות אחד החולים. עם הגעתי, יחד עם פיני חמי, "הו הנה אביחי הגיע" אמר נחושתן, קם ולחץ את ידי בחום. "בוא אני רוצה לדבר איתך" אמר. לרוב שהאונקולוג שלך מבקש לדבר איתך, זה אינו סימן טוב, לא במקרה של הפרופסור שלי, הוא פשוט רצה להקדיש לי זמן אינטימי ואישי. צחקנו הרבה, קצת עלי וקצת עליו. הפרופסור שלי רוכב על אופניים, בדרכו מביתו לבית החולים ובדרכו חזרה. יומיים קודם לכן פגע באבן קטנה, שגרמה לו לאבד שיווי משקל ולהתהפך. החבלות נראו על סנטרו, סביב פיו ועל ידו, שכנראה גוננה עליו בנפילה. סיטואציה כואבת אבל מצחיקה, זה יכל להיגמר בנזק חמור בהרבה.
מתי אתה נוסע? שאל הפרופסור. "אני אגיד לך" אמרתי. " בסוף סבב הבדיקות הנוכחי ולא משנה מה תהיינה תוצאות הבדיקות אני נוסע". "נכון" אמר הפרופסור, לא משנה מה תהיינה תוצאות הבדיקות". למזלי כבר הפסקתי לעסוק בניחושים ובהערכות למה מתכוון האונקולוג שלי, האם הוא אופטימי או שמא הוא רוצה שאספיק בטרם.... אני חושב שזה הרבה יותר פשוט, מעין אופטימיות זהירה מהולה בהמון ריאליות.

אירופה בירושלים מארחת את הלפרין

ביום הזה גם הזדמן לי לכתוב בבית קפה נוסף. בשעות הערב, קפה "קולנוע סמדר", המה אדם ולא מצאתי שולחן פנוי. בסמוך אליו ברחוב הראשי, עמק רפאים, שוכן לו בית הקפה, הנקרא "טחנת קפה", שכאילו הועתק מאחת מבירות אירופה ונשתל כאן. שולחנות קטנים שמתאימים בצורה נכונה, לספל קפה ולמחשב הנייד שלי. שקעי חשמל ורשת אינטרנט אלחוטית לרשות הלקוחות כראוי לבית קפה בסוף העשור של המאה עשרים ואחת. אותנטיות לצד קידמה ושפע השראה. קצת לאחר בואי נכנס לקפה עמנואל הלפרין. אני מעריץ את האיש הזה, אינטלקטואל מהשורה הראשונה, סלב ללא טיטל שכזה, ידוען שנראה כמוני וכמוך, אך שהוא פותח את פיו, מתנגן לו קול מלטף ונוגע במבטא צרפתי קל, אמרתי לכם קודם לכן, אירופה. על אחד הקירות בבית הקפה ניצב ארון בעל מגירות קטנות, בכל מגירה סוג אחר של קפה. עמנואל קם, ניגש לקיר המגירות ושאל האם יש להם קפה מסוג מסוים, סוג שלא קלטתי את שמו. לצערם וצערו סוג הקפה שלדברי עמנואל הוא הסוג היקר בעולם לא נמצא בבית הקפה. אגב הקפה שלהם מצוין כמו במרבית בתי הקפה המיוחדים של ירושלים.

הביקור של ורדה ושל שנינו באוהל המחאה

ביום חמישי בבוקר התקשרה ורדה וביקשה להגיע לביקור לקראת הצהריים, "ברצון רב" אמרתי. אני אוהב את הספונטניות שלה ונהנה מהפריבילגיה שיש לי לשנות את תוכניותי ללא קושי. ביקשתי להגיע איתה לאוהל המחאה של הורי גלעד שליט. שנינו לא השתתפנו בצעדה ואני התחייבתי לעצמי להגיע שוב לאוהל, כמו שעשיתי באפריל 2009. מעט אנשים היו באוהל, עצוב. אני חושב שאביבה ונועם הם אנשים מאד בודדים, לא ראינו מאות אלפים מצטרפים למחאה, משהו דפוק ביחסי הציבור שלהם. חשבתי וכתבתי ועכשיו אחזור על כך, מיליון איש לפחות היו צריכים למחות, אבל לא מול ביתו של ראש הממשלה, אלא מול מעבר בעזה, מול משרדי הצלב האדום, מול הקונסוליה הבלגית שנמצאת לא רחוק מאוהל המחאה, מול בתי משפחות המחבלים המועמדים לשחרור, מול כול מקום שהיה יוצר אפקט מסוג אחר. עד אז כל כך צר לי על גלעד והוריו עד שנשמתי יוצאת אליהם, ואולי יקרה נס.
יצאנו לאכול צהריים, ורדה הזמינה נודלס עם חזה עוף וירקות, חגית הזמינה סלט ואני כהרגלי מהעבר שלפני המחלה הזמנתי ספגטי ברוטב עגבניות. לאחר טעימה קצרה החלפתי מנה עם ורדה. טרם הפנמתי שהטעמים שלי השתנו ללא הכר. ורדה מאוד נהנתה מהספגטי ואני אכלתי כמחצית מצלחת הנודלס ברוטב קוקוס, מי היה מאמין!

הביקור של גלית וניסים

בצהרי יום שישי הגיעו לביקור האחינית שלי גלית ובעלה ניסים, פתחנו בביקור בשכונת עין כרם. יום שישי בצהריים, בליווי צליינים, השכונה היא אוסף ציורי קיר אירופאים. פקדנו את הכנסייה היוונית ותצפתנו לעבר הכנסיות המדהימות שבאזור. ארוחת צהריים במסעדת אגואה, כאילו אנחנו בבריסל, מנוחה קצרה ונסיעה לפארק הזיתים. פארק לא מוכר עם מעט מבקרים, שלא בצדק. במרכז הפארק, הנטוע בעצי זית רבים, מתנשאים להם על שלושה עמודים שלושה עצי זית בני שמונים שנה, בגובה של שניים עשר מטר. הפארק ממוקם למול הכניסה לקיבוץ רמת רחל, השוכן ממערב לפארק. ממזרח ומדרום, הכפר צור באהר, שכונת הר חומה והעיר בית לחם. תצפית מהממת של מדבר יהודה, הקו המפריד בין הרי יהודה למדבר, אותו קו פרשת המים משורטט לו באופן ברור, ביום בו הריאות טובה רואים את ים המלח. תמונה שלמענה אתה טס שעות ומוציא כסף רב. תמונה הנמצאת במרחק של פחות מעשר דקות מביתי. ההמלצה היא להמתין לשקיעה במערב, לא עשינו זאת. בביקור הבא נשלים את החסר. השלמנו את הסיור המרתק בקפה קולנוע סמדר, עוד קפיצה קטנה לחו"ל. אין מקומות כאלה! קפה, בלינצ'ס, אבטיח, מלון. פרצופים של אנשים הבאים לפסטיבל הסרטים, עד שאחת המלצריות ניגשה אלינו ואמרה אתם נראים אחרת, אנשים חמים יש לכם אקמול אולי?!

אני מאד נרגש מתגובות שאני מקבל לרשומונים שאני מעלה בבלוג. כל פוסט גרר אחריו תשובות מרגשות, אבל לפחות אחת מיוחדת במינה. הבוקר קיבלתי תגובה מאישה מבוגרת ממני ששיתפה אותי במות בעלה ממחלת הסרטן לפני עשר שנים. אני מתאר לעצמי שלמרות העצב והכאב הרב שהיא חשה ,הבחירה שלה לקרוא את הפוסט ולהגיב עליו "עשה לה משהו טוב".

19 יולי 2010 יום שני

ערב תשעה באב תש"ע

אינני מרגיש טוב ביומיים האחרונים, במיוחד החל בשעות הערב ועד שאני נרדם . גם השינה טרופה, אבל כזאת היא, כבר תקופה ארוכה. אני חש כאילו החלתי מחזור חדש של כימו, כאילו הגוף מגיב באופן אוטומאטי לטיפול, אך טיפול כזה לא ניתן כלל. ביום חמישי האחרון לא ביצעתי טיפול כימותרפי והוא יבוצע ביום חמישי הקרוב, כי סיכמתי עם הפרופסור על ביצוע טיפול במחזוריות של אחת לחודש ולא של שלושה שבועות. אנו שוקלים להחליף את נטילת כדור השינה בשתייה מתונה, אך משפיעה של משקה אלכוהולי. אני מפחד, הקיבה שלי בעייתית וזה יכול לגרום לי לבחילה והרגשה רעה במקום "להטיל" אותי לתוך שינה עמוקה.

כשהתעוררתי בשעות הקטנות של לפנות בוקר, ינון היה ער ומסר לי שני דיסקים שערך למעננו. התרגשתי מאד, אך הסתרתי זאת. "אבא" אמר לי, "צריך לדבר על יום ההולדת המתקרב שלך". "אין על מה לדבר" ,אמרתי  "לא חסר לי כלום". אהבה ושני דיסקים  שווים לי את כל העולם. בכל פעם אני מתפעל מחדש מהאנטליגנציה הרגשית של הילד הזה, שהפך כבר בחור. המוטיבציה שלו להצליח ולהגיע רחוק כל כך מזכירה לי אותי ואני כל הזמן מתלבט, איך לעודד אותו מחד, ומאידך איך למנוע ממנו לעשות טעויות ולנחול אכזבות. בתוך תוכי אני יודע, שאם הוא לא יעיז ולא יטעה, הוא לעולם לא ילמד.

מזה תקופה סתיו מבצעת את הקניות לבית. תרומה חשובה לה ולנו. אבל זה לא מה שחשוב, חשוב הוא שהיא מתכוונת לחשוף בפני דברים שכתבה במעלה הדרך, אלא שטרם החליטה את מה לחשוף, או בעצם "מה ייחשב בעיני ככתיבה טובה". כמובן שהיא מושפעת מכתיבתי אך אני יודע שהיא כותבת טוב ממני ואם תעז ותחשוף, תשתחרר וכנראה תפרוץ. אני יעודד אותה.

ייתכן שמה שגורם לי להרגיש פחות טוב, הוא עומס העשייה של התקופה האחרונה, והמחשבות במודע ובתת המודע לגבי מהלכי הסרטן, לקראת סבב הבדיקות של החודש הקרוב.

ובערב תשעה באב הרהרתי האם הכאבים שלי הם כאבים שלפני הסוף, שלפני החורבן, או אלה כאבים של לידה של התחדשות. ואולי גם בתשעה באב יש שמחה, שמחה של תקווה לבנייה מחדש.

וזכיתי להיות העשירי, השלמתי מנין בתפילת ערבית, וקראנו את מגילת איכה בה ירושלים משולה לאישה נטושה והתרשמתי מישיבת המתפללים על כיסאות נמוכים. אלפיים שנה ויותר עברו ואנו אבלים כאילו זה קרה עכשיו. איכה, איה את ירושלים ואיכה, איה היית אלוהים שנטשת אותנו והסתרת פניך. מקווה של יסתיר פניו ממני.

טיפול כימותרפי מספר שמונה עשרה

23 יולי יום שישי 2010

מעט לפני השעה שש בבוקר, האור מתחיל לעלות ואני שומע את שירת הציפורים. נדמה שהזכרים והנקבות מחפשים אחד את השנייה, לאחר מנוחת הלילה. הסטרואידים לא מאפשרים לי לישון ברצף. אתמול ביצעתי טיפול כימותרפי שמונה עשרה, יח, ובהיפוך מילים חי. מנת הסטרואידים שנטלתי יום קודם לטיפול , ביום הטיפול והמנה שאקח היום, ימנעו ממני שינה.

הטיפול עבר בצורה טובה מאד והגעתי אליו מחוזק ומרגיש טוב ולפחות שני סימנים מעידים על מגמה חיובית. בגב ידי הימנית מעט מתחת, בין המפרק לשורש כף היד, איתרה האחות מישל וריד במצב מצוין, מצב שלא נראה מזה כשנה. דקירה קלה ושלוש מבחנות התמלאו בשניות, ממש כמו בימים שלפני המחלה. תוצאות הבדיקות מצוינות, הטובות ביותר מאז גילוי המחלה. אילולא הממצא המדאיג באגן מצד ימין החשוד כגרורה "הייתי כמעט מאושר". בעזרת הסטרואידים אכלתי בתיאבון את ארוחת הצהריים של בית החולים, אין זה אומר שויתרתי בהמשך על ארוחה באגואה. ממש לקראת סוף הטיפול התקשרה סתיו וביקשה לבוא ולהחזיר אותנו. העזרה והאכפתיות הזו גורמת לנו לנחת. בשעת ערב מוקדמת נטלתי חלק בחגיגת הגעתו של מנדל, בנו של הרב סגל, לגיל שלוש. מנדל ילד מקסים. צילמתי אותו במכשיר הנייד,  כדי שיהיו לו ולי תמונות למזכרת מהשיער הארוך. הספקתי להתפלל מנחה, אך כוחי לא עמד לי להיות נוכח בכל הערב. בשעות הערב המאוחרות עוד הספקתי לקחת את סתיו וינון לפגוש חברים איתם ייסעו למסיבת חוץ של מועדון הקמפוס בסטף. ינון וסתיו עובדים שם, כל אחד ועיסוקו, מעט לפני שהציפורים החלו לשרוק ולשיר, הם חזרו הביתה.

ושוב עולה נושא עישון קנאביס

ביום שלישי השבוע שוחחתי עם מוטי עטייה, חולה בסרטן הדומה לשלי, עם מאפיינים דומים ומהלך מחלה קצת שונה. למוטי "וותק" גדול משלי. מחד זה משמח שאנשים שורדים ומאידך מעציב, שלא מבריאים מהר. מוטי הוא אח של חן, ממשרד הפרסום איתו אני עובד, שהציעה מסיבות שונות שאשוחח איתו. אני תמיד שמח להיתרם ולתרום לחולים אחרים. כבר בתחילת השיחה הטלפונית חשתי שמוטי ואני מדברים בגובה העיניים ומסתכלים על החיים מאותה זווית מיוחדת. הרגשות, התגובות, הפחדים, החלומות מאד דומים, ולא במקרה אנו חולקים אותו אונקולוג, פרופסור נחושתן. מוטי סיפר לי שהחל לאחרונה להשתמש בקנאביס, גראס רפואי. הוא סיפר לי עד כמה שנתו השתפרה. חוות דעתו של מוטי יחד עם התוכנית של אברי גלעד, שהוקרנה בערב תשעה באב, ועסקה בסגולות עישון הקאנביס, עוררו בי מחשבות רציניות לבקש אישור לקבלת החומר, המוגדר על ידי חלק מהאנשים כפלא הבריאה. מתברר שלא רק שהצמח הזה מקל דרמטית על תופעות הלוואי, ייתכן והוא יודע להילחם בגידולים סרטניים. מוטי ואני סיכמנו, שנדבר במהלך הזמן הקרוב ונקבע בנינו מפגש.

אהבת חינם ושגרה עמוסה, כמו פעם!

את יום רביעי פתחתי בפיזיותרפיה תחת השגחתה הצמודה והמלמדת של יהודית, שהחליפה את אסיה הנמצאת בחו"ל, היה נהדר. האימון הטוב ביותר שחוויתי. שעה רצופה של אימון לשרירי הגוף, מתיחות ותרגול שמירה על שיווי משקל, בעייתי המרכזית.

מהדסה עין כרם נסעתי להדסה הר הצופים להחזיר את האח ניסים מתרגול משקם שהוא עושה. ניסים מתגורר בישוב אפרת והדרך היא די ארוכה. ניסים מאד שמח לקראתי ואני מאושר שבנסיבות הלא נעימות אליהם נקלע, אני יכול לעשות מעט למען רווחתו. אני קורא לכל אחד להקדיש זמן להתנדבות, אפילו שעה בשבוע, אפילו בשבועיים. להסעת חולים ערך בלתי רגיל, התרומה לחולה אינה בפרופורציה למאמץ הקטן שהמתנדב משקיע. כל שלושת השבועות הללו שקודמים לתשעה באב, מדברים על אהבת חינם. להסיע חולה לטיפול ומטיפול, או לבקרו, זו אהבת חינם.

בשעות הערב באה גיסתי יפעת עם בעלה שלומי. יאמר לזכותה שהיא למדה להתמודד עם המחלה שלי. ההתחלה הייתה קשה לשנינו. עם הזמן הלך הקשר והתהדק וחזר לימיו הטובים. אנחנו נוהגים "לרדת" עליה ולנזוף בה שאינה מפסיקה לדבר, אך למען האמת מדובר בנשמה טהורה, דאגנית בלי סוף ואוהבת. כשראתה שינון הביא טלוויזית פלזמה מאחד המועדונים, הציעה שבעלה יבוא וירכיב אותה. לשלומי ידי זהב וכישרון טכני נדיר. המחלה לשמחתי החזירה את יחסינו למצב שאפיין את התקופה שקדמה למחלה. ינון בעל הקומבינות החיוביות לא רק שהביא פלזמה, אלא גם מחשב נייח לאחותו. באשר לפלזמה, שחליתי וביליתי ימים שלמים על כורסת הסלון, חלמתי על מסך LCD, או פלזמה, שינעימו את זמני. ויתרתי על כך. הוצאה כזו הייתה נראית לי מופרכת ולא עניינית באותה תקופה. אינני מצטער על כך, הפלזמה התלויה עכשיו למולנו מעצימה את ינון.

יום א' 25 יולי 2010

חזרתם של הפטריות?

הפטריות חזרו להם מחדש בלילה שבין שישי לשבת. לא כפטריות אחר הגשם, אלא כפטריות אחר טיפול כימותרפי. בפעם הראשונה בה חוויתי את החוויה היה זה לאחר טיפול הכימותרפי הראשון. יומיים לערך מהטיפול בסוף יוני שנה שעברה החלה תופעת הלוואי שלא ציפינו לבואה. פי, גרוני, ואפילו אוזני התמלאו להם במעין כתמים לבנים צהבהבים  כצבע הפטרייה. דומים לדלקת ונראים כראש של פטרייה. גם הפעם החלו הפטריות לצמוח להם בעקבות הטיפול האחרון, מקווה שהפעם "תפסנו" זאת בזמן. שילוב של שטיפות, שמירת היגיינת הפה ובעיקר נטילת כדור הנקרא פלוקנול, יעשו את העבודה. בשנה שעברה נאלצתי בסופו של דבר להגיע לבית חולים ולקבל את הטיפול דרך עירוי. זו תופעה בלתי נסבלת, היא כואבת, היא דוחה וככל שעובר הזמן והיא אינה מטופלת, כך אתה יותר ויותר מתקשה לאכול ולשתות, עד שאפילו פעולה אוטומאטית של בליעת רוק, הופכת בלתי אפשרית. מאז אותו טיפול כימותרפי ראשון, שבעקבותיו צצו הפטריות, למדנו לתת טיפול מונע, באמצעות לקיחת כדורי פולקנול לפני, בעת ואחרי הטיפול. במעלה הטיפולים הבעיה לא חזרה יותר על עצמה והפסקנו את הטיפול המונע. למזלי אני מצויד במלאי כדורים, נמתין ונראה את התוצאות. אם המצב יחמיר ניגש לבית חולים.

לא חשק ולא מצב רוח

30 יולי 2010 יום שישי

אין לי לא חשק ולא רצון להעלות את הרשומון הבא, שכמעט סיימתי את עריכתו והוא מכסה את התקופה שעד סוף מרץ. הרשומון הקיים, לא נחל הצלחה ובכלל אני חש שדי נמאסתי על מי שקורא אותי. הרבה אינני מחדש וכמו שלסביבה נמאס, גם לי נמאס מהמחלה.
כידוע, המשכתי להעלות את הרשומונים לבלוג באדיקות רבה, זה חלק חשוב בתהליך הבראתי.

שוב היה זה שבוע קשה ומתיש. תופעת הפטריות כנראה שלא חזרה, ואם חזרה, היא נמשכה זמן קצר מאד, לא יותר משתי יממות. התגלתה תופעת לוואי חדשה, ריפלקס, כלומר חזרתם של מיצי הקיבה לאחור עד שהם צורבים את הגרון, כך לפחות הייתה הבחנתו של רופא אף אוזן וגרון אליו פניתי. זה מסביר את הקושי בבליעה ואת הכאב. יחד עם השפעת החומרים הכימיים של הטיפול האחרון, החל משעות אחר הצהריים, גופי נחלש ואני סחוט. בדיקת מיפוי העצמות שעשיתי ביום חמישי, לא הוסיפה לבריאותי. היוד המוזרק לגופי בשילוב הקרנה שנמשכת כחצי שעה מחסלים אותך לגמרי. ואכן בשעה שמונה בערב הרגשתי כל כך רע, כמעט כמו שהרגשתי בתחילת המחלה. אתה כל כך שקוע בתופעת הלוואי עד שאתה מתעלם מהתוצאות. הפעם לתוצאות יש משקל חשוב, אם יתברר שאכן יש גרורה באגן כמו שחושדים, הרי שנפתחה חזית נוספת למאבק. בתת מודע זה מטריד מאד את מנוחתי, על פני השטח נוהג כרגיל.

גם בשבוע די חשוך קיימות נקודות אור. ביום ראשון הסעתי את אביחי לטיפול דיאליזה, משמע אני על הרגליים, גם אם בקושי. ביום שני חל יום אהבה, עוד הזדמנות לזר פרחים ולחשוב שהחיים יפים. ביום שלישי סייעתי לינון לטפל בענייניו מול הרשויות. אני מאד אוהב לעזור לו, כי זה קל, הוא מקבל את המלצותיי ברצון. גופי היה כבד וראשי מעט סחרחר, אך זה שווה לי. הפיזיותרפיה של יום רביעי הייתה מצוינת, שישים דקות מלאות של תרגול איכותי. אומנם נדרשו לי קרוב לשעתיים "לחזור לעצמי", אך זה שווה. באותו הערב קפצו לביקור ארי וציון, שתיתי בירה יחד עם ארי, זה עשה לי טוב, אך לאכזבתי לא שיפר את איכות השינה.
ביום חמישי בסיום מיפוי העצמות, בזמן שמצעד הגאווה צעד לו, אני אכלתי שתי צלחות ספגטי, התיאבון בהחלט בריא.

בעניינו של גלעד שליט לא חל שום שינוי, וכאילו שלא די לנו בכך, איבדנו בתאונת המסוק ברומניה, שישה מטובי אנשינו ולא כמאמר הקלישאה, אלא באמת הטובים שבטובים.
ורק חיימקה, חיים רמון, ממשיך לערבב וממליץ לפלשתינאים לא לנהל משא ומתן עם ביבי.

המשך יבוא...

© כל הזכויות שמורות ל – אביחי קמחי, ירושלים 2010