0

39 תגובות   יום שני, 20/9/10, 17:21

אין מצב שמישהו מלבדי ינהג לי באוטו. למשל.

אף פעם לא השאלתי בגדים. לא אוהבת. מי שרצתה, קיבלה בלי צורך להחזיר,

ברגע שהתאים לי כמובן.

אותו דבר בעניין ספרים. טוב, ספרים בכלל, קשורים אלי הרבה יותר מהמון דברים אחרים.

פעם, לא בכוונה נתתי ספר שאחר כך היה חסר שנים בהוצאה.

חיפשתי אותו בחנויות יד שנייה ברחבי העיר וקיללתי את הרגע.

מאז בפרט, אני לא מוציאה ספרים מהבית.

 

 

יש או היה ספר אחד, שיצר אצלי צורך עצום לתת לאנשים מסוימים לקרוא. התאהבתי בו לפני המון שנים והוא הולך איתי מאז. סיווגתי בעזרתו את האנשים סביבי, אלה שהצליחו לקרוא אותו ואהבו ואילו שנתקעו באמצע ונפסלו על הסף. מיותר לציין שכל מי שקיבל את הספר הזה ממני אי פעם, כבר לא נמצא בחיוג מקוצר אצלי בנייד, או בכלל בסביבתי המיידית.

 

הספר הזה המסוים, איננו כנראה משהו יוצא מגדר הרגיל, חוץ מהתכונות שאני מייחסת לו, מה שלא מנע ממנו להפוך לאפיק מאוד משמעותי בחיי. מין Go / NoGo וזה היה כל כך נוח. כי משהו אחר, חיצוני ולא אני עשה בשבילי את העבודה הקשה והלא נעימה. להחליט מי נשאר עוד קצת ולמי צריך למצוא סיבות ללכת מייד.

 

והיום. ביום הזה ממש. משום מקום, ככה פתאום, אני מוכנה להוציא את הספר הלוהט שלי מהבית. להתאפק ולא לבדוק אם הקורא נהנה ממנו כמוני, לא זקוקה למבחן הזה לעת עתה. אני גם יודעת שהספר יחזור בדיוק למקום שלו על המדף.

משום מה, הוא ניצב גאה למדי בין הנסיך הקטן מחד ו-שירים שענת אוהבת במיוחד של יהונתן גפן.

 

 

***

 

 

לפעמים, ספרים הם באמת ספרים. כמו כאן.

כשאני מדברת לאנשים שאני אוהבת אני אומרת להם לתוך הלבן של העיניים.

 

.

דרג את התוכן: