שלום תושבי כדור הארץ, אני כאן, נחתתי. אחרי טיול ממושך בעולמות שכולם טוב צר לי לבשר שכמו מכל חופשה, גם מהחופשה הזו לא כל כך כיף לחזור. אתמול בחדשות סיפר המגיש בקול משועשע שבהפקה החדשה של שלגיה ושבעת הגמדים חשבו על רעיון מקורי, קריצה קריצה, הפעם יגלמו את הגמדים גמדים אמיתיים! בואו נסקר. בום, טראח, מה קרה? הבלון התפוצץ, הבלון נקרע. עוד לפני שהכתבה התחילה הודיע הטייס בראש שלי על תקלה במנועים. נראה לאן זה זורם.. לא.. נצטרך לבצע נחיתת אונס. מה אני אגיד, הביקור בלה לה לנד היה יפה, אפילו ממושך, אבל ממש ממש לא מספיק. בהינף קריצה, בזפזוף אחד שגוי חזרו כל החרדות להציף. נכון, התחלנו את הטיפול בהורמון גדילה לפני שבוע וחצי אבל מי מבטיח לי שהוא יעבוד? ומה אם לא? מה אם היא תשאר קטנטונת גם בסופו? למה הרופאים לא יודעים מה יש לה? אולי יש לה משהו נדיר כל כך שאף פעם לא ייפתר? זה מדהים איך הכל עניין של הלך רוח. בשבועות האחרונים הייתי כל כך חדורת תקווה שלא כל כך (כמעט, בערך, אולי קצת) כאב לי בשלבי ה "מה??? שנה וחצי??? היא נראית כל כך קטנה!!!" הכרוכים בכל מפגש חדש. ממש הצלחתי להסתדר עם זה. אבל הנה היום התחלנו חוג חדש ו7 עיניים חדשות ונדהמות דקרו אותי כמו סכינים ואני שוב לא מצליחה לעצור את הדימום. כל כך הרבה פחדים. כל כך הרבה חששות. אני רוצה לחזור להדחיק. היה לי כל כך טוב להדחיק! אני משננת לעצמי מהבוקר את כל הקלישאות הקיימות בסגנון מחשבה בוראת מציאות וכלום. שוב אני מרגישה את המעטה הדקיק הזה של כאב שעוטף את הלב שלי ולא נותן לשמחה לחדור. כמה מעיק. כמה מציק. איך לעזאזל אני אשתחרר מההרגשה הזאת עכשיו? והיא הכי חמודה בעולם, מה מגיע לה עכשיו אמא דכאונית. היא כל כך מקסימה וכל כך שמחה וכל כך נפלאה ולמה שלא יהיה לה סיכוי שווה בעולם הזה? למה? למה ולמה זה כל כך כואב כבר עכשיו? מה אני יודעת, אולי עוד יסתדר. למה אני לא יכולה לשחרר? ויש עוד הרבה לספר מאז הפעם האחרונה אבל לא יודעת. לא משנה. אין לי כוח. אני הולכת לאכול. נקווה שנקום מחר בבוקר עם שיר חדש בלב כי השיר הזה ממש, אבל ממש, מדכא אותי. |