"אני לא מרגישה טוב" כך היא אמרה לי אתמול ברחוב. אישה שלא הכרתי הלכה מולי וכשלחלקיק שניה עינינו נפגשו היא אמרה זאת לאישוניי. עצרתי. שאלתי "מה קרה?" והיא סיפרה. דברים מאוד אישיים. שוחחנו כמו אין דבר יוצא דופן בשיתוף הפתאומי שלה או בהענות שלי. כאילו נדברנו להיפגש שם, בדיוק על החלק המוצל של המדרכה. הכל כמתוכנן.
הצעתי לה לשבת לכמה רגעים על ספסל שהיה קרוב. היא לא רצתה. שאלתי מאין היא באה, אם תרצה שאלווה אותה לשם חזרה. אבל היא לא רצתה להיות "מטופלת" שם. אולי העדיפה לשתף זרה בכאב כדי למתן אותו. כך שלא יהיה קשור לאיזו הסטוריה ידועה, אלא ארוע מבודד. משהו רע, אך נקודתי.
היא רצתה-לא רצתה לגעת באותה מצוקה. אולי לכן היא בחרה באופן ראשוני ביטוי שהיה ספק נפשי, ספק גופני. ביטוי כל-כך כללי שממנו תוכל להמשיך בגמישות מירבית. אולי לפי התגובה שתגיע מהזרה שפגשה.
עמדנו על המדרכה ושוחחנו. במקרה אף אחד לא עבר לידנו. היא סיפרה עוד. הידקה את תאור המצב בעוד מעט פרטים. ראשה היה רוב הזמן מורכן. היו לה עיניים נפוחות מבכי. מדי פעם חזרה על אמירתה "אני לא מרגישה טוב". ארבע מילים שקיפלו בתוכן כאב גדול.
כשאמרתי לה שאני צריכה ללכת היא הרימה את עיניה אליי, אמרה "תודה רבה לך" ואיחלה לי שנה טובה ממקום מיוחד. איחלתי לה גם וכל אחת פנתה לדרכה.
זה היה מפליא, אולי אפילו מעורר קנאה, איך שהיא ביטאה את הכאב שלה בישירות ובגילוי לב. אני מתהלכת עם האיחול שלה. הוא היה המיוחד ביותר שהגיע אליי בימים האחרונים. הגיע ממש.
למעשה כשהלכתי אתמול ברחוב הייתי שקועה במחשבות על דברים שהטרידו אותי. כשנפרדתי ממנה שמתי לב שדברים אלו לא היו כלל נוכחים כששוחחנו וכאשר הם חזרו אליי ואני אליהם, צורתם כבר היתה אחרת. טופלתי היטב.
------------------------------------------ דר' עירית בלובשטיין |