למה סופ סופ אני (כמעט) פנויה לעשות דברים שאני אוהבת -

בזמן האחרון שמעתי את עצמי אומרת (יותר מדי) פעמים "אני לא מספיקה כלום". זה מצחיק כי אני ערה המון שעות ועושה המון דברים אבל התחושה הפנימית (לה מסתבר נתתי גם לא מעט ביטוי חיצוני) היא ש"אני לא מספיקה כלום". בדקתי את עצמי. ואחרי לא מעט ויכוחים פנימיים הכרעתי – זה לא נכון.

אני לא מספיקה הכל. אני לא מספיקה את כל מה שכתוב לי ברשימה (בעצם שתיים – אחת על נייר נעוץ על לוח שעם ואחת בראש שהיא ממש ממש ארוכה מכדי שנייר נעוץ על לוח שעם יוכל להכיל). ומה הפלא? בכל פעם שאני עושה לעצמי רשימה של מה צריך לעשות – אני מאד מאד מאד יסודית –מכניסה פנימה את הכל (!) הכל. מפרויקטים ענקיים העשויים אלפי משימות דרך רעיונות או קצוות של רעיונות דרך לקנות גרביים/מנורת לילה/למסגר תמונה/ להסתפר  ועד לתזכורת לגשת לבנק/דואר/עיריה או לצלצל לאינסטלטור/דודה אסתר/מורה לפסנתר וכו'.

ככה – יוצא שלפני שאני בכלל מתחילה את היום כבר יש לי רתיעה מוחלטת מה to do list שנראית לי ממש כמו הר לטפס עליו או משהו. יוצא שכל היום אני עושה (המון) דברים שבכלל לא כתובים לי ברשימה (כי אנ יגם לא ממש צריכה תזכורות בשבילם) ומדי פעם עושה אחד או שניים או שלושה דברים מהרשימות. בד"כ לא מהדחופים או החשובים ביותר. ואז כמובן מגיע תסכול ומיד אתו מופיע המשפט "אני לא מספיקה כלום".

אז עכשיו ייעול – לא עוד יסודיות בהכנת הרשימה. או בעצם, בסדר הן כבר שם – הרשימות היסודיות האלה. עכשיו – נפרק אותן לגורמים ונעשה מהן רשימות קטנות וממוקדות – דברים דחופים, דברים שהבטחתי, דברים שהם מותרות, דברים שאפשר לעשות בדרך לאנשהו, דברים שאפשר לבקש ממישהו עזרה בעשייתם והכי חשוב – דברים שאפשר לוותר עליהם (!) וכו'.

פתאום – הרשימות הקטנות יותר – נראות כאלה פשוטות ומה בכלל עשיתי סיפור. זה לא אומר שהיום הספקתי את הכל. אבל ממש לא הרגשתי שעשיתי כלום. יותר מזה – היה משהו ממכר ממש בלסמן V אחרי V באחת הרשימות עד שהיא פשוט הושלמה לגמרי. איזה כיף! (והכיף הוא בעיקר כי זה מהמשימות המעצבנות והלא כייפיות בעליל.)

אני מכירה את עצמי – תמיד יהיו לי 2 מיליון יותר מדי דברים ברשימות (לפחות באלה שבראש) אבל לפחות אני מצליחה לזהות כשאני סתם יורדת על עצמי ומכניסה את עצמי למעגל קסמים של תסכול. אז עצרתי אותו (או ירדתי ממנו או אין לי מושג מה מתאים פה לקלישאה הזו) והפכתי אותו במקום זה לקסם שהביא לתחושת יעילות ומשם הדרך קצרה לחוש סיפוק.

לי (ואולי גם לאחרים שהם כמוני) – זה לא דבר ברור מאליו ולא דבר שקל להגיע אליו. וככה עם תחושת הסיפוק הזו התפנה לי פתאום זמן (בעיקר אנרגיה) לעשות דברים שאני אוהבת או חולמת או שואפת שיהיה לי מספיק זמן אליהם. זהו, אין תירוצים יותר. אני מייצרת לי את הזמן הזה, ואני אמלא אותו בעשייה שתביא אותי לסיפוק.

נ.ב

בכל זאת כדאי לא לשכוח להתקשר לאינסטלטור ולקנות גרביים (ולהחזיר טלפון לדודה אסתר). טוב, די.

אלונה בר יוסף