השעון מכוון קבוע על שבע ועשרים. אני תמיד קמה בשבע ושבע עשרה דקות. לבד. אלו שלוש הדקות של הפער ביני לביני ------------ לחשוב על גוף שלא נגע בי בכלל ובכל זאת הלכתי איתו לשון -------- הנחתי פה אשם. עכשיו זה תלוי באם הוא יהפוך לודאי --------- חתול חושב שאם הוא מסדר את עצמו לעצמו בראש (מלקק עם רוק קצוות של אצבעות. מורח בשיער. מול המראה) אז הוא נראה פחות חתול או כלב (לחיוב) מבעבר. אשליות של איסוף של חתול פזור ומפורד שיודע. פשוט יודע להתקרב אל אחר(ת). וכמו חתול, הוא יותר סקרן מאשר נחוש. פה זה אשפתות, של חתולים שחיים (לפחות) במאה הזאת --------- איטס א ג'אנגל אאוט ד'ר. פאקינג פריטי ג'אנגל. איניטימייט וואן. אינטימייט טו. איט ווז נייס טו אינטימייט יו ------ ההסכם החדש מדבר על עיקרון הרצון. הזכות למות (למישהו) חקוקה בתולדות הערגה ---------- איש אחד שאל אותי אם אני יוצאת (מהמרפסת) אל אהבה אסורה (נזכרתי בשיר של אחת שבוכה. כייף זו לא (ה)מילה) יש לו עין אחת מתבוננת. איך הוא לא ראה. להתאהב במילים במקום אנשים זו מחלה בריאה יחסית. תמיד אפשר לומר זה רק אותיות וצירופים (ריצוף של אקרשטיין. אבנים משתלבות. על לב של נייר) -------- הדמיון הוא דמון. ממית ומחייה. אני נשארת בחיים --------- אצבעות מטיילות בי עדיין. נראה לי שהן יצאו מרשותך (נו נו נו, אצבעות) זה גג יפה בלי קירות לבנים. הטיח לא נושר פה כי אין לו פנים. ניצה של שיער. נצנוץ של מילים. זה גוף שחולם גוף שחולם אותו ------- Post coitum omne animal tristis est |