6.9. זה מספר הקילומטרים שהלכתי כדי לקנות נפה בשביל עוגת יום הולדת. אם היה זה עוגה בשבילי, הייתי מוותר מיד. אם זה היה לקרוב כלשהו שאני רואה אחד לשבעים שנה, הייתי מפסיק אחרי קילומטר. אבל מאחר ורציתי לעשות עוגת יום הולדת לאחד החברים הקרובים שלי, לא הדאיג אותי ה6.9 קילומטרים שהלכתי, אלא אם אני אספיק לאפות אותה.

זה התחיל אחרי שעשיתי קניות לעוגה. קניתי את כל הרכיבים, ואז ראיתי שצריך לנפות את הקמח. מאחר והשעה הייתה צהרים, ידעתי ששכנים שלי עדיין לא חזרו מהעבודה ואין לי ממי לבקש. לכן חשבתי לחזור לסופר שאני קונה כל פעם. אחרי שראיתי שאין שם נפה, הייתי נחוש והלכתי לקניון איילון ("שם בטוח יש, הרי זה קניון!!" חשבתי). מיוזע אך מתאוורר במזגנים של איילון, גיליתי שגם שם אין, אך הקופאית הראשית הפנתה אותי לעבר חנות כלי בית בבן גוריון, ולשם רגלי לקחו אותי. באמצע בן גוריון, חשבתי שיהיה חכם לשאול את 144 עוד כמה יש לי ללכת. מעין, הבחורה המקסימה מהצד השני לא ידעה על מה אני מדבר, אבל אמרה שיש את החנות שאני מחפש בבני ברק. אחרי חישוב קל הלכתי לכיוון ירושלים של בני ברק. בתחילת הרחוב, חשבתי שיהיה יותר חכם לשאול איפה החנות, שם הבחור שאל אם יש לי רכב כי החנות נמצאת בקצה השני של הרחוב. לבסוף מצאתי את החנות, קניתי את הנפה מעצבנת, שילמתי 25 שקל, והלכתי לכיוון הדירה.

כל הדרך לעבר הנפה הבלתי מושגת, חשבתי על כמות הזמן שבזבזתי. כמעט שעתיים הלכתי לעבר נפה, אבל לא רק. אני רציתי להכין לשותף שלי עוגה ועל הדרך הטובה ביותר. ידעתי ששווה לי ללכת עד סוף העולם בשביל לעשות את זה נכון, כי ידעתי שהוא היה עושה את זה בשבילי. כמות הזמן שבזבזתי עלתה לי בשעות יקרות שיכולתי ללמוד לקראת העבודה שאני מחפש, והחום המתיש גרם לחולצה להדבק אלי. אבל בשבילי, כל הדברים האלו הם דברים שוליים. העיקר שאני אעשה את זה נכון.

כשחזרתי, מצאתי את עצמי דווקא שמח. עייף, מיוזע, קצת מסריח אבל שמח. לא לכולם יש את הפריווילגיה של ללכת עד סוף העולם (או עד בני ברק לצורך העניין) בשביל חבר. בימינו חברים הם מצרך נדיר. מי שיש לו כמה טובים, יודע כמה קשה זה להשיג אותם. ומי שחושב שחברים זה דבר קל ומובן מאליו צריך לבחון שוב את החברים שלו. כי חבר הוא מישהו שאתה יודע שיעשה הכל למענך כמו שאתה תעשה זאת בשבילו. וחבר הוא אחד שיכול לוותר על דברים שטובים לו בשביל רגע אחד של נחת. ולכן, אומנם היה מעצבן ללכת את כל הדרך, אבל היי, לפחות שמרתי על כושר.

אם תהיתם, העוגה קצת נשרפה, אבל נשארה מלאת כוונות.  כולם החמיאו לי על איך שהיא יצאה, ובעזרת שוקולד מומס וסוכריות צבעוניות הסתרתי את החלק השרוף. כשהחבר אמר לי שהעוגה יצאה נפלא, אמרתי לו שזה מאוד משמח אותי, כי ממש רציתי שהיא תהיה טובה. הוא רק השיב, שהטעם של העוגה לא רלוונטית, מספיק שהכנתי לו עוגה בשביל לשמח אותו.

שיהיה לכולם חג שמח.