 ציור : אדם קדם אתמול בדרך העולה לבית הוריי פגשתי את העץ הקשישעודו עומד על הגבעה, - "שלום עץ" בירכתיו, מהתוודעותנו, מימי ילדותי הקדומה, הוא לא ענה הקליפה הייתה מצולקת, ראיתי שריד מחריטה פעם כשישבתי בצלו זה אני שעשיתי לו אותה עם הזמן בחבישה אטית עוד מתאמץ לכסותה בקליפתו העבותה - "שלום עץ" אמרתי בשנית - עלה לא ענה האבן שתקה, טבעת פנימית עתיקה הדהדה זכרה מתוכה את החריטה אני זכרתי טיב הלחישה פעם עלה קולה שנכרכה החבישה שמעתי מתוכו טיב רוחה את הנקישה ואת משב האוושה הכרתי כמותה, שתוקה בצעקה לנוכח פנינו נחו הנופים חלפו עשרות שנים פרחים פורחים- נובלים- באים הולכים אמרתי מטיבם מצמיחים גבעולים זוכרים לכל היותר עונה יחידה פריחה אחרונה את החידה את גוון העלים ואחריתה של העונה עץ ילדותי היה גזע עם קליפה עבותה זוכר עונות את הזוהרות והמעוננות העגור בא אליו בתום ביקור מעוף מארץ קרה תור דוגר וקן היו כאן גם למרגלותיו חפר מאורתו תן זכרתי אותו אוגר, צובר עץ זוכר רוחות שכיחות סופות קרות פריחות אקראיות אינו מניח לנשכחות גם כשעלוות רכות חדשות לבקרים זרות לימים לתקופות - עיטרו ראשו מהדהדות ירקרקות עדיין ענפיו מודדות משב עצמת שמיו שצמרותיו סופרות ימיו אוגרות זכרונותיו כיוונתי פעמיי למורד השביל היורד מההר הנחתי ברכות אמרתי יבורך במטר לרוויה שנים טובותהרוחות בכל קפל דק יעטפוהו בהוויה ייטיבו שלומות ממרום עד מעמקי שורשיו העלים נעצבו עלו בתוכי נשירות טבעת אחת פנימית השיבה בכוחות אחרונים בתהודת תנודת הזמנים יד סמוכה למפתח הלב ציוותה לשעת פרידה אני אליו לא אעלה להביך לא עוד אקרב גם הוא ביקש זאת מתוקף הזמן שחלף ראיתיו בטפטוף דמעת שרף מפכה מעומק שנותיו שאני סב על עקבותיי עמדתי כבן המפנה גב לאב מעצבותה הגלויה של שעה עלה המראה שחרב טבעת פנימית יחידה זכרה מתוכו אותי ואותו ואותה את תרשים החריטה את עומק השריטה אני זכרתי את החרטה שמעתי כיצד צועקות אותות עבורי באין בליתה לעבר פעמי דרכיי המשתרכות מהגבעה שלום עץ אמרתי בשלישית לאור שקיעה אחרונה אבן לא ענתה נחמתי בקצה הקיץ הייתה בשתיקה להקותיי החורפות החולפות עוד ממרום העלוות תהיינה ממבטן מבקרות מהן ינשרו לעבר העבר אהבות שאינן תלויות בדבר על כיסופי אבות ובנים ועיקרים ומה אנו נוטעים ועוקרים בבואנו ובהולכנו בדרכים יבואו ימים מבוארים שם הנחתי ביטחונות זיכרונות להקות מלטפות דיברות תולדות עץ השדה אורחות האדם חרטות חותם אתה לא תדע לעולם כי דבר לא תם אלה היו חיבוטי כנפיי שהנפש במורד הר צפת עלתה והייתה שם ששפת געגועיי לפתה שעה ארוכה שנה טועה אחת גם את אחותה התוהה את העת האחרונה הבוהה במדד המרחק אמדה עמדה על הנמחק והנדחק עד דק שם הייתי וראיתי לכשהגעגועים פועים בחורפים ממעד עד רעד המחנק להקותיי ציפורים חורפות נשלחות על כורחו של עץ עתיק עודן עטות בעיתותיו הנמים בבקרים הקרים חוזרות באות מארצות רחוקות נושאות ברכות רכות שנושרות פלומות מנוצות מניחות בין עליו זכרונות על איש שפגש באחרית עץ עתיק שמעולם לא העתיק נפשו מתחריט וקליפה עבותה שעודה מתאווה לכסות בתכלית שם ראיתי את כנפיי שואלות אותיות חרוטות במשעולים ובשדות באבן גלימה לבנה ששם האבן שתקה שהאדמה לא ענתה עוד שנה עוד עונה אפפה וחלפה חורף נוסף של צפת חודר צינה לעצמות מבעד לצלקת אחת שילד פעם חרט http://stage.co.il/Stories/537236593
14.01.2008 צפת. |