בזל-בלוג (4): "החלק הפחות טוב של בזל"
החלקים הקודמים: - 3: The one he'll be remembered for
יוהאנה אומרת שהיא מתגוררת בחלק הפחות טוב של בזל. היא לוקחת עיפרון ומציירת על המחברת שלי שרטוט שמציג איך העיר מתחלקת, בין "בזל הגדולה" ל"בזל הקטנה". היא גרה בחלק הקטן, שהוא, לדבריה, הפחות ראוי. אבל בשווייץ יש גם פרופורציות שוויצריות. אותו "חלק רע" של בזל נראה יותר טוב מהחלקים היותר טובים של תל-אביב. גם אם הוא פחות שיקי עבור האוכלוסיה המקומית, הוא עדיין טובל בירוק, כולל מבנים מרשימים ארכיטקטונית, ומשרה את השלווה השוויצרית הזאת שמרגישים פה בכל מקום. קצת רמת אביב כזה.
גם הדירה של יוהאנה לא ממש נראית כמו סלאם בפלורנטין. יש בה ארבעה חדרים גדולים ומרווחים: סלון (שם אני אשן בשני לילותי האחרונים בבזל), החדר שלה, חדר עבודה והחדר של השותף שלה. האחרון ריק, ובגלל סיבה מקורית במיוחד: "לפני שבוע הוא השאיר פתק שהוא עזב לאשפוז בבית משוגעים", היא מסבירה, ומציינת שבאמת הוא היה טיפוס מוזר וקצת קריפי. "כשראיינתי אותו כמועמד לדירה הוא סיפר שהוא אוהב להכין קוקטיילים. הוא לא ממש הכין, אבל זו הטענה הכי קטנה שלי אליו", היא אומרת. למטבח הקטן של הדירה צמודה מרפסת קומפקטית. היא אומנם פונה לקיר של בניין אחר, אבל זה קיר שעליו מטפסים צמחים ירוקים המקנים לו מראה מרהיב. כשאני רואה את הסט-אפ הזה של המרפסת, המחשבה הראשונה שעולה לי בראש, מכור מחשב שכמוני, היא שזו נראית נקודה אידיאלית לשבת בה עם לפטופ. המחשבה השניה היא שאם זה "הכי גרוע בבזל", אני אשמח לראות מה זה הכי טוב.
 מרפסת בפלורנטין של בזל
אחד הדברים הראשונים שיוהאנה עושה לאחר שאני מתמקם בדירתה, הוא להפתיע אותי ולשים בסטריאו דיסק צרוב ממנו מתנגן שיר של... בום פם. היא מספרת שאיזה חבר צרב לה את הדיסק הזה, המכיל כל מני שירים מכל מיני מקומות, ונדמה לה שהשיר הזה הוא בעברית, לא? "כן", אני מאשר, כשברגע מתנגן בחדר השווייצרי קולו של אורי כנורות. אני, מצידי, מחזיר לה בהפתעה - מוציא מהמזוודה שלי את חבילת ה"מייד אין איזראל" שהבאתי לה במתנה, כהוקרת התודה על האירוח הזה. יש שם, בין השאר (חוץ מערכת טיפוח של מפעלי "אהבה" מים המלח ושמן זית מקומי), את דיסק הבכורה של להקת איטליז. בכרטיס שלה באתר קאוץ' סרפינג היא ציינה שמות של מספר להקות שהיא אוהבת, שנראו לי פחות או יותר בז'אנר דומה. להקה משובחת כמו איטליז בהחלט יכולה להתאים לה.
 אטליז זה אוכל, לא?
כמו קודמתה סרפין, גם יוהאנה בחורה יפה. פניה נאים, שערה ארוך וחלק וגופה חטוב ואתלטי. בניגוד לקודמתה, יש במראה שלה, בשפת הגוף ובהתנהלות, לא מעט קסם אישי המבוסס על נשיות. היא מקרינה חן וחיוניות, עם משהו חתולי וממזרי ששובה את הלב. יש בה "פלפל". למעשה, אם היא הייתה ישראלית (היא לא), יהודיה (היא לא) ולא בקשר זוגי (היא כן) - היא לגמרי הייתה פוטנציאלית. יודעים מה, אפילו מוכן לוותר על ה"יהודיה". יש בה, ביוהאנה, משהו מהמושג "ילדה-אישה". יש נשים בגילה (30) שמכנות את עצמן כך כדי לשכנע את עצמן (ובעיקר את הסביבה) שלמרות שהגיל הוא כבר לא מה שהיה פעם – הן עדיין נעריות. אצל יוהאנה זה על אמת. יש בה משהו קליל, משתטה, ואת הראייה הזאת שלא לוקחת את הדברים יותר מדי ברצינות. אולי לכן היא, לדבריה, מסתדרת טוב מאוד עם הילדים איתם היא עובדת (שוב כמו קודמתה. מה הקטע של מטפלות בילדים עם קאוץ' סרפינג? אולי הדחף הטבעי לתת, לחלוק, לדאוג למישהו?). "הילד האוטיסט שאני מטפלת בו אוהב אותי, ואני אוהבת אותו, כך שזה מסתדר טוב", היא מסבירה בפשטות.
היא עושה רושם של טיפוס ששמח בחלקו. נראה שאין לה יותר מדי, אבל מה שיש לה משמח אותה ומספיק לה. השוקולד השווייצרי על השולחן במטבח, למשל, שהוא "השוקולד השווייצרי הזול הכי טעים". גם את המגורים באיזור הפחות טוב של בזל היא אומרת שהיא מעדיפה על פני זה הטוב יותר. היא מתניידת באופניים שמביאים אותה במהרה לכל מקום, וכך אפילו לא צריכה את התחבורה הציבורית היעילה להפליא של העיר.
אחרי שהיא מכינה ארוחת צהריים (היא צמחונית, אז אוכלים פסטה. אני חותך סלט) – היא לוקחת אותי לטיול רגלי ארוך. כמה ארוך? בואו נאמר שבמהלך שעה אחת הגעתי ברגל לשלוש מדינות שונות. זו לא הגזמה – הגענו לנקודת הגבול בה מתחברות שווייץ, גרמניה וצרפת. בצד אחד של הגשר גרים גרמנים. בצד השני שלו – צרפתים. כמה מאות מטרים מפרידים ביניהם, "שכונה" בכל מובן. אבל לכל צד יש ממשלה משלו.
ההליכה ארוכה, וכך גם השיחה שלנו. היא מספרת לי שגדלה בברלין, אך עזבה את גרמניה בגיל 15 עם אמה הגרושה, לאחר שזו הכירה גבר שוויצרי ועברה בעקבותיו לבזל. עם אבא שלה היא לא בקשר. קצת כמו השותף לדירה, גם הוא קצת קוקו, ומעולם לא היה שם קשר טוב. אביה החורג אימץ אותה באופן חוקי, מה שגם הקנה לה אזרחות שוויצרית. היא מעדיפה את בזל על ברלין, כי בברלין האנשים לא נינוחים מספיק, ממהרים, לחוצים ולא תמיד נעימים כל-כך. אני מספר לה שבשנים האחרונות הבנתי שאני רוצה לבקר יותר בחו"ל בכלל ורוצה להגיע לברלין בפרט, בעקבות המלצות חמות ששמעתי עליה מחברים. גם מודה שסייג עיקרי שלי לכך בעבר היה – העבר. הרעיון להסתובב בעיר בה היו הורגים אותי בפקודה אם הייתי עומד באותו המקום לפני 70 שנה. לשמוע בכל מקום את השפה של "ארבייט מאכט פריי". וסימני השאלה האלה שעולים בך כאשר צץ מולך ברחוב גרמני קשיש במיוחד, עליהם כתבה פעם ידידתי ש.כהן (שנסעה לברלין כדי לראות את ל.כהן): "זקנים מעל גיל 80 שיש לנעוץ בהם מבטים מרושעים, לשים להם רגל, לתפוס להם את המושבים ברכבת התחתית ולכפכף בעורף הנאצי שלהם". שנים ממש לא בא לי על ההתמודדות הזאת. היום אני מרגיש קצת אחרת.
הרפרנס הזה זורק אותנו שלא בכוונה לתקופה ההיא ולהיסטוריה אישית. פתאום היא מספרת לי שסבה המנוח אולי היה בדיוק כזה קשיש שהייתי בוחן ברחוב, ואולי אפילו עם סיבה טובה. יש מצב שאני ישן עכשיו יומיים אצל נכדתו של איזה מיני-אדולף שכזה. "הוא השתתף בשתי מלחמות העולם", היא מגלה. "אנחנו לא יודעים בדיוק מה הוא עשה, הוא לא דיבר על זה. כשאמא שלי הייתה ילדה קטנה היא שאלה אותו פעם אם הוא הרג מישהו במלחמה, והוא ענה לה שהוא לא יודע. הוא גם אמר שאם תהיה מלחמת עולם שלישית – הוא יעדיף שיעמידו אותו מול הקיר ויירו בו מאשר להתגייס אליה". הנושא הזה יוצר רגע של חוסר נוחות. אני מנסה להעביר את השיחה לאיזור קצת יותר עקרוני ופחות קונקרטי. היא, מצידה, מציינת ש"לא כל מי שגויס לצבא גם הסכים עם מה שקורה והיה בעד זה". אני רוצה להגיד לה שבסופו של דבר 99% מהאנשים בכל הצדדים היו פיונים על הלוח. הבעיה היא שאני לא יודע איך אומרים "פיונים" באנגלית. אז ממלמל משהו על זה שברור שלא כולם אז היו "כאלה" ושאלו שלמעלה משחקים ומפעילים את אלו שלמטה. אולי היינו צריכים להמשיך לדבר על שוקולד שוויצרי ועל הורים שמכזיבים.
|