כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    ילד, תתנהג יפה!

    השם: נובו. המחלה: ADHD. הכתיבה החליפה את הריטלין.

    תגובות (9)

    נא להתחבר כדי להגיב

    התחברות או הרשמה   

    סדר התגובות :
    ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
    /null/cdate#

    /null/text_64k_1#

    RSS
      27/11/12 22:46:
    מבטא ג'ל רוסי... מעולה
      9/4/12 18:35:
    איפה חיים...?
      5/6/11 21:29:

    גדול!...הניווט.מגניב

      3/2/11 13:37:
    מקווה שעברת בהצלחה את יום המיון וחייכת בסוף היום מתוך גאווה בעצמך ולא בגלל שהוא נגמר :)
      20/12/10 08:20:
    מה עם סוף הסיפור ???????????
      30/11/10 22:12:
    נפלא.. מזכיר לי שכבר חצי שנה לא עליתי על האופניים.. תודה שהחזרת לי את ה"חיים" לאופניים.. אורואהבה
      29/9/10 18:53:
    יופי נובו, אני אוהבת בעיקר את 3 הפסקאות הראשונות,

    "...לצד האוטובוס עמד נהג נמוך ומגושם עם סיגריה טרייה בוערת בין אצבעותיו ששימשה לו גם כסמן ומבלי לדבר,..."
    תיאורים כאלה ממלאים אותי שמחה,
    מרנינים
    וגם: "...פתחתי עוד קצת את החלון כדי לראות קצת שבילים אמיתיים."
    נהדר
    ובכללי מצוקת החרדה עוברת במדוייק, מוחשית ואמינה.

      24/9/10 09:22:
    מגנוב .. נובו , שיחקת אותה
      22/9/10 09:12:
    כתוב להפליא.
    ביחוד אהבתי את המשפט "איזה חיים? החיים שם בחוץ".
    באמת - החיים שם בחוץ, לא בראש שלנו, לא בחרדות שלנו, לא במעצורים ובעיכובים שלנו. הם פשוט שם, בחוץ.
    0

    "חיים"

    9 תגובות   יום שלישי, 21/9/10, 18:59

                                   

    הם הגיחו בתיאום מושלם מארבעה כיוונים שונים אל נקודת האיסוף, אחד אחד, רכובים על אופניים יקרים ומאובזרים, לבושים בביגוד מקצועי בשלל צבעים, שנצמד לגופם עד שנעצרו מול המדריך, כמו רביעית מטוסי קרב שבחרה להרשים את בסיס האם שלה באקרובטיקה ורעש מנועים שלא לצורך לאחר קרב אויר מוצלח .
    רובם היו אשכנזים, אנשי היי-טק עמידים, בעלי משפחות עם כל התוספות הרגילות: בית קרקע במושב, ג'יפ עדכני, אישה שעוסקת בחינוך מיוחד, שתי טוסקנות בשנה ולפחות שני ילדים שזכו להכיר את הסבא והסבתא שלהם משני הצדדים בעודם בחיים.
    לצד האוטובוס עמד נהג נמוך ומגושם עם סיגריה טרייה בוערת בין אצבעותיו ששימשה לו גם כסמן ומבלי לדבר, חילק הוראות של ימינה ושמאלה לכל אחד מהרוכבים עד שהאחרון שביניהם העמיס את אופניו לתוך תא המטען.
    הוא נמתח על קצות האצבעות כדי למשוך את שתי הידיות של הדלתות מלמעלה למטה, נעל אותן בחצי סיבוב, החזיר את מחצית פניה של בר רפאלי למקומם ומיד פינה את מקומו למשקיע הרוסי של החברה שביקש לדבר.

    "קודם כל, בוקר טוב, כמה מלים על מה שהולך לקרות פה ביום הזה, אז ככה..."


    "אם תוכל, רק מה השם"?

    קטעתי אותו עם חיוך מאולץ בשנייה שהוא בהה בשמיים ונמתח לשלוף חפיסת סיגריות שהיתה מהודקת לכיס הקדמי של הג'ינס, בניסיון להיראות ולהישמע כמו אחד שצמא לַשֵם שמאחורי האדם שעומד מולו.

    "מוריס"

    הוא מיד פלט לחלל האויר במבטא ג'ל רוסי מבלי להסתכל בשואל, ובהבעה שכלל לא סיפקה אותי והשאירה בי תחושה קשה כאילו הפיתיון שזרקתי לעברו, לא הגיע אפילו קרוב אליו.
    הוא מיד חזר לעינינו:

    "אז ככה- לפני שנה וחצי, לאור העובדה שישראל הפכה למעצמה בתחום טיולי האופניים, אני והשותף שלי החלטנו להקים חברת תיירות שתדע להביא לכאן תיירים מחו"ל לרכיבות שטח.

    לאחר שבדקנו מספר מועמדים, פניתי לירון שירכז את הצד התפעולי של הפרויקט וכמובן לבחור מביניכם את המתאימים שילוו וידריכו את הטיולים האלה. אני לא רוצה להיכנס עכשיו למספרים אבל בפרוייקט הזה הושקעו הרבה משאבים ואתם ודאי יודעים שמשאבים זה גם אומר הרבה כסף. אני לא מתכון לבלבל לכם את המוח יותר מדי, יש לנו עוד עשר שעות של רכיבה, ניווטים והרצאות שהכנתם על האתרים המשוגעים של הארץ הזאת, אז קדימה... בואו נעלה לאוטובוס וירון כבר ידבר איתכם בנסיעה ויסביר מה בדיוק הולך לקרות במהלך היום הזה."

    הוא היה רזה באמצע שנות הארבעים לחייו, לבוש חולצת טריקו, מכנסי ג'ינס משופשפים ונעל כפכפי אצבע חומים. נראה היה שלא התגלח כבר כמה ימים, למרות שהרווחים הגדולים בין הזיפים, הבליטו מבנה פנים חד וברור ונראָה כמו אוליגרך שכבר מזמן לא נזקק ללבוש מהודר כדי להוכיח את מעמדו בעולם.
    האוטובוס היה גדול וממוזג, עם תאי אחסון מרופדים שחור ומושבים מרווחים שניתנים לכוונון עם מסך טלוויזיה אישי.
    לרגע נראה לי כמו פְנים מטוס שלא ימריא, דקות לפני קבלת נוסעיו.
    לאחר שאחרון האנשים עלה, נסגרה הדלת ברעש עדין של פליטת קיטור והרכב המגושם החל לזוז.

    הנחתי את הקסדה ואת תרמיל המים על המושב הריק שלידי והוצאתי חטיף אנרגיה, לאחר שראיתי שרובם גם עושים כך.
    חלקם הכירו כבר מטיולים קודמים ורעש של חבורה צוחקת ומתלהבת החל למלא את החלל.
    לאחר שיצאנו מהחניון של רכבת ארלוזורוב, שברו ארבעת הרמקולים באוטובוס את שתיקתם בצליל אֵקו מחוספס וארוך של תקליט ישן, המסרב להשמיע מלים או מנגינה, עד שקולו של המדריך בקע מהם.

    "בוקר טוב לכולם, ראשית אני רוצה ...כולם שומעים אותי...?  אתם מאחור, שומעים"? הוא אמר "אתם", אבל פנה אלי.

    אמרתי- "כן" בודד עם חיוך מוחצן של "איזה כיף פה, תמשיך..." למרות שתחושת פחד כבר הציפה אותי מהרגע שיצאתי מוקדם בבוקר מהבית.
    הוא העביר שתי חבילות דפים, שנראו לי כמו שתי פצצות מתקתקות, לאנשים שישבו במושבים הקידמיים, וביקש להעביר לכולם, עד שהדף האחרון הועבר אלי מהיושב במושב לפני.
    קבעתי את הפנים מול הדף במבט של נרקומן, שמכור לטקסט, למרות שראיתי מולי רק איים שחורים שפזורים על ים לבן.
    תמיד היה לי קושי עם מבחנים.
    הצלחתי בקושי לקרוא את הכותרת המודגשת
    שהיתה בראש הדף:     הזמנה ליום מיון
    התחלתי להזיע, רציתי להקיא, הנחתי מיד את הדף על הברכיים ופתחתי קצת את החלון כדי לנשום.
    רציתי לצרוח לנהג שיעצור, כדי להימלט משם עם האופניים שהיו כלואים בצינוק של האוטובוס, אך במקום זאת חיפשתי מישהו מביניהם שיוכל לעזור לי. סרקתי מהר את כל הפרצופים וראיתי סביבי רק דמויות עם שפתיים מרצדות  מול אותו דף כמו זה שהיה מונח מולי. חלקם חבשו קסדה ונראו כמו עדת חסידים שקוראים תפילות מסידור מבלי להתייחס באמת למה שכתוב בו.
    הרמתי את הדף שהספיק ליפול על הרצפה וניסיתי לחזור לאותיות הכתובות:
    הזמנה ליום מיון
    ....זהמנה ליום מיון...נהמזה למיו מוין...הנמזה ליום...הזמנה ליו... לא הצלחתי לבלום את מטס המילים הזה מלחדור אל מוחי דרך עורק רופס במיוחד שבחר להיכנע לנוהלים.
    מיד הוצאתי את המכשיר הסלולארי כדי להתקשר לאחותי שתבוא לחלץ אותי ורק המחשבה שאולי זה יקרה גם הפעם, שכנעה את האותיות לחזור למקומן .
    אבל אז הגיע משלוח נוסף-
    שתי ערימות של מפות טופוגרפיות מנוילנות חולקו למושבים הקדמיים באותו אופן כמו הטפסים שחולקו קודם, כל אחד לוקח ומעביר הלאה למושב שאחריו עד שכף ידו של זה שישב לפני הושיטה לי את המפה האחרונה וחיכתה שאקח אותה ממנה.
    לקחתי את המפה, התבוננתי בה וחוץ מקישקושים של ספירלות  ונקודות ממוספרות, לא ראיתי כלום.
      
    אחרי הצצה בשעון ראיתי שנשארה עוד רבע שעה עד שנגיע לצובה, שמבחינתי היתה התחנה האחרונה שלי.
    הנחתי שוב את הדף והמפה בצד, פתחתי עוד קצת את החלון כדי לראות קצת שבילים אמיתיים.
    לפני מחלף בית שמש האוטובוס נעצר בצד ולידו הג'יפ של מוריס. הרמקולים שוב קמו לתחייה והדלת הקדמית נפתחה.
    "אנשים- מי שרוצה להשתין אז זה הזמן, 10 דקות ממשיכים".
    אנשים החלו להימתח ולהישפך החוצה, כולל הנהג שלא יכול היה להתאפק והצית סיגריה במדרגה השנייה, עד שגם הוא נעלם.
    ידעתי שאם ארד לא אחזור ונשארתי לבד באוטובוס.
    ניגבתי את שארית הזיעה מפני, הפכתי את הדף כדי לראות רק לָבָן ודחפתי את המפה מתחת לתרמיל שהיה מונח במושב הריק שלידי.
    הרמתי מעט את התרמיל כדי לשלוף בקבוק מים
    ופתאום ראיתי צרצר חום הולך על אחד השבילים המקווקוים במפה.
    חסמתי את דרכו עם הזרת מבלי לגעת בו, עד שהוא נעצר מולה. בהיתי בו מספר שניות והרגשתי שגופי נעשה רפוי ועיני נעצמות...נעצמות.......

    "אתה מוכן להזיז את האצבע שלך, אני רוצה להגיע הביתה"

    "אז למה אתה לא פשוט קופץ מעליה?

    "אני גמור מעייפות, חזרתי עכשיו מההרים, ואין לי כוח לקפוץ יותר,
    נו עשה טובה, תזיז את האצבע ותן לי לעבור, אני עוד צריך לקחת את הבת שלי מהגן ואני ואשתי עוד מוזמנים היום לחברים."

    "מה עשית בהרים"?

     "היה לי מן יום מבחנים כזה"

    "מה, אתה מתכוון ליום מיון"?

    "משהו כזה."

    "יום מיון למה"?

    "במדור דרושים חיפשו מדריכים לחברת תיירות- "קופצים ושרים"- פרויקט חדש של איזה משקיע אמריקאי, אז שלחתי קורות חיים והזמינו אותי ליום המיון הזה, אני לא עובד כבר שנתיים אז אשתי שכנעה אותי לנסות"

    "נו ועברת"?

    "לצערי לא, בשירה הייתי בסדר אבל נפלתי בקפיצות, כולם היו שם צעירים, על כל קפיצה שלהם הייתי צריך לקפוץ שלוש פעמים, וחוץ מזה נולדתי עם שיתוק כנפיים, אז בכלל...  אבל לפחות ניסיתי, מה אתה עושה פה"?

    "גם אני ביום מיון, מבחנים לחברת תיירות של רכיבה על אופניים"

    "נו ועברת"?

    "זה מתחיל עוד מעט, בחניון של קבוץ צובה, ארבעים ק"מ של רכיבה בשטח, ניווט והרצאה באנגלית על מצדה."

    "איזה כיף לך."

    "למה כיף"?

    "כי לך עדיין לא אמרו- לא"

    "נכון, אבל גם אני נולדתי עם שיתוק."

    "מה, שיתוק ברגליים האלה שלכם"?

    "לא, הרגליים שלי דווקא בסדר"

    "אז מה"?

    "חרדה ממיונים, פחד כזה ממבחנים אבל בעיקר ממפות טופוגרפיות. קשה להסביר, ברגע שאני מסתכל על מפה טופוגרפית אני מתחיל להזיע ורוצה להקיא ואז הגוף מפסיק לתפקד"

    " משעשע, הלוואי שהיה לי פנאי לחרדות כאלה אבל יש לי בת קטנה ואישה להאכיל"

    "מה מצחיק?, זאת האמת, ברגע שאנחנו מגיעים לצובה אני לוקח את האופניים שלי ובורח, לא משנה לאן..העיקר לברוח"

    "ממה אתה הכי פוחד, ביום המיון הזה"?

    "מהניווט שאני צריך ללמוד בעל פה"

    "אם אתה רוצה, אני יכול לעזור לך ללמוד את מסלול הניווט שלך, זה מאד יקל עליך וכנראה גם עלי"

    "מה, אתה עכשיו צוחק עלי"?

    "אני ממש לא צוחק, אבל בתנאי אחד."

    "שהוא..."?

    "אחרי שאני אפתור לך את בעיית הניווט, אתה מזיז את האצבע ונותן לי ללכת הביתה".

    "אל תדאג, אני אפנה לך את הדרך גם אם לא תעזור לי עם הניווט".

    "אבל אני רוצה לעזור לך, לפחות משהו טוב יֵצא לי מהיום הזה, מוכן"?

    "לא נראה לי שתצליח, אבל מוכן..."

    "קח את הדף ותקריא לי את השמות של השבילים שאתה צריך לנווט בהם, אני מכיר כל הר ושביל באזור הזה, בצעירותי הייתי מורה לשל"ח. אני אעבור על המסלול ואסמן לך אותו".

    "אבל איך תסמן לי ? המפה הזו מלאה בקישקושים"

    "אנחנו יכולים להפריש חומר כזה מהגוף שלנו, כמו שאתם מפרישים פסולת מהגוף שלכם, זה לא יהיה כמו ציור של ואן גוך אבל אני מבטיח לך שזה יעזור לך לראות את הכל יותר ברור".

    הוא הסתובב על המפה והפריש חומר בזמן שהקראתי לו שמות של שבילים ואתרים, עד שבסוף ראיתי את המסלול שלי מסומן בצבע סגול זוהר.

    "איך קוראים לך"? הוא שאל אותי

    "נובו"

    "נובו זה חדש, לא"?

    "כן, הרבה אומרים לי את זה, אבל עכשיו, כשאני שומע את זה ממך, אני גם מרגיש ככה."

    "זהו נובו, המפה שלך מוכנה, תעבור על המסלול שסימנתי לך וצא לדרך, אתה תרד בצובה עוד מעט ואני מבטיח לך שתעבור את המיון הזה כמו גדול"

    "אני לא יודע מה להגיד לך... מה אני יכול לעשות בשבילך, גם אני רוצה להרגיש שעשיתי משהו טוב ביום הזה"

    "אם רק תרים את האצבע שלך ותפנה לי את הדרך, זה יהיה מעל ומעבר בשבילי."
    הרמתי את האצבע כדי לפנות לו את הדרך ואז נזכרתי שהוא לא אמר לי איך קוראים לו, הספקתי עוד לצעוק לו, לפני שהוא נעלם באחד החריצים של האוטובוס:

    "היי צדיק!!!  לא אמרת לי מה השם שלך"?

    "חיים... קוראים לי חיים"  ואז הוא נעלם.


    "בחורצ'יק, הלו בחורצ'יק, לקום, לקום, כולם כבר מחכים לך בחוץ ...הם רוצים כבר לצאת..."
    הרגשתי יד דופקת לי על הכתף, פתחתי את העיניים בבהלה וראיתי את הנהג עומד מולי.

    "איפה חיים...? איפה חיים...?

    "איזה חיים בראש שלך, אין פה שום חיים...החיים עכשיו בחוץ, לא באוטובוס...בוא אני יעזור לך עם כל הדברים ונרד."

    "ומה עם האופניים שלי"?

    "הוצאתי לך אותם מהמטען, קדימה, כולם מחכים רק לך".

    קמתי מייד, לקחתי ממנו את המפה והתרמיל, חבשתי את הקסדה, ירדתי מהאוטובוס, זינקתי על אופני  והתחלתי להתמיין עם עוד עשרים ושלושה רוכבים.




     

     

     




     
     
          


     

     

     

     


     


     
      
      


     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

    דרג את התוכן:

      ארכיון

      תגיות

      פרופיל

      N.O.V.O
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין