חודש וחצי חלף מאז שקש מת, וזה מוזר, כי פרצי הבכי הופכים לנדירים יותר, ובה בעת קשים בהרבה. בגיל שלושים וחמש ושעתיים ישבתי לבד בבריכה החשוכה של המלון ובכיתי עליו כל כך, עד שבקושי יכולתי לנשום. דמיינתי איך הוא יושב שם לידי ואיך אני מלטפת אותו קצת מעל לזנב, כמו שהוא הכי אהב, והשתעלתי עד שנדמה היה שריאותיי מתמוטטות פנימה, לכליות המחורבנות שהפסיקו לעבוד אצלו. התמונה הכי קשה היא זו שתקועה לי בראש, הפעם האחרונה שראיתי אותו, שוכב שם, חצי חי, תפור בבטן וחולה כל כך, חסר אונים, כמו אמא שלו. אבל ההבנה מטפסת לאטה, וזה בסדר. נכון, אם שוב אשמע את המשפט "טוב, כלב הוא כמו בן משפחה" אני אתפוצץ, אבל מילא. עכשיו הוא עולה כאן מדי פעם, כשאני כועסת על מונטי ושמו של קש כמעט מתגלגל החוצה ונתקע לי בטוחנות, או כשאני מנסה לדבר אליו בשפתו של קש, ומקבלת פרצוף עמום. הוא לא מבין. אבל זה עוד יקרה. לאט-לאט.

בינתיים הפלסטר עושה את העבודה. אני מתאהבת ביבחוש הזה, צעד אחר צעד, והוא בי. שלשום התחלנו בסדרת חינוך. לא עוד פיפי וקקי בבית. פעם בשעתיים אני מוציאה אותו, אבל הגאון חושב שזה בשביל להשתזף, ונהנה לו מהבריזה של רוח הסתיו. אחרי ארבעים דקות של ריצה אחרי רוחות רפאים בגינה הציבורית הוא מגיע הביתה, שותה קצת מים, מקשקש בזנב ודופק חרבון על תיק הנסיעות שלי שנבעט באלגנטיות אל המרפסת. אז אני חייבת להיות קשוחה: קש - אה, מונטי - לא! מה זה! פוי! דוחפת - לא חזק, לא חזק - את הראש לעבר שלושת הנטיפים הזעירים. לא קקי בבית! ושולחת את הקקר להתבייש על השטיח הירוק, שכבר מזמן הפך לגינה ציבורית בפני עצמו. מונטי האהבל סוחב לשם כל דבר שבא לו לפרק. מגבות, למשל, הוא גורר מהמתלה, מניח על השטיח ומתחיל ללעוס. למזלי, סך אורך שיניו מסתכם בשלושה מילימטרים ולשון של קילומטר, ככה שאני בדרך כלל מתעוררת בבוקר ומוצאת על השטיח מגבת, שלוש חולצות, סכין גילוח ותפוח אכול מהזבל, וכולם שלמים, בריאים ונוטפים רוק דוחה. חידוש נוסף הוא שהמונגרל סופסוף מצליח לקפוץ על המיטה. טוב, זה לא מדויק. הוא דופק את הראש במסגרת העץ של המיטה איזה ארבע-חמש פעמים, ורק אז מצליח, בעזרת רגליו האחוריות, לטפס אל המזרון ולשמוח כאילו היה הכלבלב הראשון על האוורסט. כתוצאה מכך אני זוכה להשכמה מדי בוקר בסביבות חמש, לאחר שמונטי החליט להשתין על סכין הגילוח. לא פיפי בבית, קש! מונטי!

מאיר החתול שמן. אי אפשר להגיד עליו יותר מזה. הוא פשוט חתיכת חזיר שמן. מצד שני, תודה לאל ולמי שברא אותו, הוא החתול הכי פחות מנג'ס בעולם. אין לו את הקטע הזה שהוא דוחף את הראש לתוך העין שלי ומעוור אותי חלקית למשך חצי שעה. הוא עושה קקי ופיפי בחוץ, לא יודעת איפה, מקווה שאצל השכנים הדתיים, וחוץ ממחוות שלום בצורת יונה מתה שהוא הניח לי בבית לפני כמה ימים, הכול מתקתק כמו שצריך. כמובן, מונטי אוהב אותו יותר ממני, ומאיר דווקא מרוצה. סופסוף הוא יכול לכפכף כלב ולהטיח את גולגלתו בקיר בשביל הכיף. וככה אנחנו מעבירים את הימים, שלושתנו. בונים שגרה חדשה. טוב, זה ממש כמו בני משפחה.