ימי קיץ חרבים. אידיוטים, איך לא הבנתם, אין לכם סיכוי. מישהו נוסע למעיין בהרי ירושלים כדי לטבול. הוא פושט את בגדיו מברך ברוך אתה אדני אלהינו מלך העולם אשר קדשנו במצוותיו וציוונו על הטבילה. נכנס פנימה וז' פעמים מכניס את כל הגוף לתוך המים, לוקח נשימה ושוב. מיד הוא יוצא מהמים. זה זמן של תירוצים אין סיבה להשתכשך במים. זוג במסעדה יוקרתית, הגבר אומר לאשה נתקעה לך הפטרוזיליה בין השיניים, היא מחטטת עם קיסם, מוציאה. זה יפה שאמר לה אבל היא מה שהיא רק רוצה זה לתקוע את הראש שלו עמוק בתוך האוסובוקו. אל תחשבו אותנו שאנחנו לבנים, אנחנו שחורים משחור וגם הימים והלילות. זה זמן תירוצים כבר אמרנו. גבר חוזר לביתו מתמוטט על המיטה, טומן את הראש בתוך כרית ובוכה, לפעמים הוא מצליח לראות את עצמו מחוץ לעצמו, כלומר עומד מעל המיטה ומתבונן בו עצמו, רואה את הגב ואת הראש, את כפות הרגליים מחוץ למיטה, איך הכפכפים נושרים למטה ונופלים הפוכים, הסוליה כלפי השמיים. מישהו חושב שגם באמצע שדרות מדיסון אם מסתכלים מספיק גבוה אפשר לראות שמיים, גם זה מקור לנחמה, איך הכל כפוף לתוך האחד הזה. אנחנו, נדמה לנו, זזים ממקום למקום, הולכים בבוקר לעבודה חוזרים, עושים צרכים, אוכלים, אפשר לראות את זה גם ההיפך ואחרי יום עבודה לא לחזור הביתה אלא למנזר, לשתות בירה עם חברים ולהיות עצובים מאד.