מאז שאני זוכרת את עצמי - נהניתי להיות במטבח. נהניתי לצפות בסבתי היקרה, הרומניה האסלית מחמיצה מלפפונים וכרוב, מכינה כרוב ממולא וקציצות ו- צ'ורבה. איזה ריח! איזה טעם!

וכמובן  לבשל עם אמי הנפלאה - להיות בת אחת בין ארבעה בנים, זה אומר להיות צמוד לאמא :) וללמוד לבשל.

ללמוד להריח את התבלינים, לנסות לצמד ביניהם וליצור טעמים חדשים.

להתחיל ללמוד איזה שמן הולך עם איזה מוצר, ולחנך את החיך - לחייך.

בהמשך - קצת יותר מאוחר, החילותי לפקוד מסעדות, לנסות ל"פרק" במוחי את התבשילים הטובים ולהבין ממה הם מורכבים, ולעיתים לא להתבייש לשאול את השף/טבח מקומי מה יש שם. יש כאלה שאפילו אמרו.

ואז להיות בפירנצה, במטבח של אמא של גרגוריו יקירי, וללמוד על התיבול האיטלקי המופלא, על החומץ הבלסמי ושמן הזית, והבזיליקום, והפסטה הביתית, ושוק האכרים... חוויה שלא מן העולם הזה.

ואז לסעוד עם פאולו בצפון איטליה - אי שם במחוז סצ'ילה, ולהבין את הטעמים שם, ועם לאונרדו בקאפרי - ולברור את הטעמים משם... ובהמשך לעבוד במסעדות (מלצרות בהתחלה...) ולנבור בסירים של השפים המועדפים ולבסוף לעבוד -כשף.

לא, לא למדתי באופן רשמי, ותואר של "שף" אך אחד לא נתן לי - אבל זה מתחיל באהבה לבשל.

איזו הנאה צרופה!

ובהמשך - כשניסיתי למצוא את דרכי גם החזקתי קייטרינג ביתי - מוצלח וטעים, ואז הגיע הדבר המופלא - איטליאנה...

שילבתי את אהבתי לבשל עם אהבתי לשיר והתחלתי לערוך קונצרטים כשבסופם ארוחה מופלאה.

וזו הייתה הצלחה כבירה.

בהמשך נטשתי את הקונספט. זה קצת מעייף לעמוד יומיים לבשל ל-40 איש ואחר כך לארח אותם ובנוסף לשיר...

אבל הלחצים הקטנים הללו - מתי את מבשלת? מה עם איזו איטליאנה קטנה?

לך תסביר לכל שיש בנות, ויש משפחה, ויש עמותה, ויש לימודים, ויש עבודה וחסר קצת כוח ואנרגיה...

ואז חשבתי לעצמי... בעצם כשעושים מה שאוהבים מקבלים אנרגיה...

ואוכל טוב ומוסיקה טובה - זה מה שאני אוהבת... אז למה לא?

אז "נכנעתי" - ואני אערוך לי איטליאנה בביתי.

אבחר לי את המנות האהובות עלי

ואבחר לי את השירים האהובים עלי

ויהיה לנו יופי של ערב בסוף אוקטובר.

מי שלא יהיה בו - מתנצלת מראש. יהיה קשה להרחיב את הבית ליותר מ-30... :)

חג שמח טעים ומוסיקלי.