עלייה לרגל - מסע פנימי למקום מקודש ההכנה למסע - הכמיהה לגעת בקדושה
מה דוחף את בני האדם לבחור מקום רם ונישא שהגישה אליו אינה נוחה בדרך כלל, ולהפוך אותו מושא לכיסופים, מרפא לנשמה וחוויה של קדושה?
מה גורם לאנשים לצאת, שנה אחר שנה, או לפחות פעם אחת בחייהם, למסע רגלי מפרך לעבר מקום מקודש? מה הם מייחלים למצוא שם? האם הם חוזרים שונים מאותה חוויה? מה קורה ב"דרך"?
העלייה לרגל היא צורך אנושי חוצה דתות ותרבויות, תקופות ומקומות, דבר שהופך אותה לתופעה אנושית מרתקת.
מאז שגורש האדם מגן עדן הוא רוצה לשוב אליו. זהו מיתוס השיבה הנצחי של חזרת האדם לעבר האחדות עם עצמו, עם סביבתו ועם אלוהיו. מיתוס השיבה אל ה"מקור", אל השלמות, שב ומופיע בחלומותינו הכמוסים, במשאלותינו, בפחדינו ובכל צעד וכל בחירה בחיינו.
תחושות החוסר והניסיון הנואש להתמלא בדעת, בכסף וכדומה, מובילות למעשה לגירוש מגן עדן. כאשר איננו מכירים בשפע הקיים בנו, כאשר אנו חווים מחסור וחסך ושואפים כל העת למלאם באמצעים חיצוניים – אנו נמצאים מחוץ לשערי גן העדן. חכמי האנושות מספרים שגן העדן, למעשה, נמצא קרוב מאוד - הוא נמצא בתוכנו! ולכן חזרתנו אליו עשויה להתרחש בן-רגע אם רק נכיר בכל ה"יש" שבתוכנו. אם רק נסכים לוותר על ההפרדה והפיצול, על הגאווה והעליונות על-פני אחרים, על הבושה והתשוקה - חלקנו יהיה שמור בגן עדן. אולם עבור רובנו ויתור זה מחייב מסע פנימי ארוך, מפרך וסבלני.
כולנו רוצים לשוב ולהתמלא באהבה, אחווה, חמלה, השראה, אושר. אנו רוצים להיות בעלי שפע מכל סוג, לחוש ש"יש" לנו, שאנחנו מלאים, שאנחנו חופשיים ושלמים. כל אלה, מספר המיתוס, היו מנת חלקנו בגן עדן בעודנו סמוכים לאלוהים, מטיילים בגנו וחוסים בטובו. אולם ברגע מסוים, נחש קטן, מפוצל לשון, פקע את הרחם המושלמת והטיח אותנו להכרה חדשה: חסר לנו משהו. מאז לא פסקו החוסר והספק להטריד את מנוחתנו: חוסר באמת, ביופי, באהבה, בקרבה ובחמלה, ספק בעצמנו, בהיותנו ראויים, שייכים, ספק ביכולותינו, בכוונות קרובנו. ספקות רבים כל כך עד שקידשנו אותם והפכנו אותם לאידיאל בפני עצמו, כשלמעשה הוא משמש כמגננו האישי מפני אכזבות. אולם דבר אחד לא הצליחו הספקות להכחיד: את המשאלה לחזור לגן עדן. לכן אנו נמצאים במרוץ אינסופי במטרה להתעלות מעל פגעי היומיום ולגעת בנצח, לשוב ולחוש רגעי קדושה והוד אלוהי מעבר לזמן ולמקום. לשוב, ולו לרגע, להיות שלמים. כך נולד הצורך לעלות לרגל למקום מקודש.
ההכנה למסע אפופה במשאלות לב ונפש: "להגיע" ולזכות בקדושה. לשם כך יש המוכנים לעזוב את כל עסקי החול, להפסיד ימי מסחר, עבודה, סיפוק הצרכים הגשמיים, ובמקום זאת הם מפנים זמן לצרכים הרוחניים והאנושיים. מאחר שהצורך הרליגיוזי הוא אוניברסאלי, נמצא את מנהג העלייה לרגל בכל התרבויות. לצורך כך הקצתה החברה האנושית זמנים מיוחדים, לגיטימיים ואף רצויים, כדי לתת ביטוי מעשי לקריאה הפנימית ולעלות לרגל למקום מקודש.
המסע רלוונטי לזה שהתבגר דיו בכדי לדעת שהוא אינו יודע. רק מי שהחל לחוות את הנפרדות ואת החוסר, ישאף לשוב ולהתמלא. ילדים צעירים עדיין חשים "אחד" עם העולם. הם אמנם חווים רגעי חוסר ומצוקה, אך הכרתם טרם התעוררה לחוש נפרדות ובדידות קיומית, ולכן רגעי קדושה וטוהר הם עדיין מנת חלקם באופן טבעי. רק משיגיעו לגיל ההתבגרות, יתפכחו מאשליית "ההורים המושלמים" ויחוו אבדן תמימות ובדידות, הם ישאפו לצאת לדרך כדי לכבוש בעצמם את היכולת והדעת - את עצמם.
המסע - העלייה ברגל
משחר האנושות חש האדם שיש משהו נעלה מן החומר. אי הנכונות להסתפק במציאות הקונקרטית והשאיפה למשהו מעבר, הם המנוע להרים רגליים ולצאת למסע, לנער את העייפות ולהמשיך בדרך אל הנודע שאינו נודע.
תחילת הדרך תמיד קלה ושמחה. יש עדיין כוח וקל להיות אדיב וחביב כשהבטן מלאה אחרי לילה במיטה החמימה. אולם עם התקדמות הדרך, קשיי הגוף והנפש גדלים, העייפות ניכרת והרעב ואי הנוחות גוברים. בשלב זה הנטייה האישיותית היא לדאוג קודם כל לעצמנו. אולם העלייה לרגל מזמינה אותנו להתרחבות ההכרה מעבר לאגואיזם הרגיל שלנו. נדרשת מאיתנו נדיבות, סבלנות, כבוד לאחר ונכונות לשרת גם ללא תמורה למרות הקשיים האישיים. כל אלה נשמעו לנו טוב "על הנייר", לפני שיצאנו לדרך. מן הכורסה החמימה אנו מוכנים להסכים על כל ערך טוב. אך ברגע שנדרש מאיתנו לקום ולצאת לקור, להתעלות מעל האינסטינקטים שלנו ולתת משהו למישהו על חשבוננו - "עד כאן"! ברגע שאנו מרגישים את רעד השרירים המתאמצים והזיעה הניגרת, את המאבק עם הרצון לשוב על עקבותינו, עולים בנו קולות אחרים הלוחשים: "בשביל מה לי כל זה?", "מה היה לי רע בבית?", "שאחרים יעלו, הם צריכים את זה", "מי אמר שזאת הדרך?", "אני יכול 'להתעלות' גם בבית!". ברגעים אלה עומד הצורך האנושי אל מול הדחף החייתי. השאיפה להתעלות מול העצלות, הפחד והנכונות להסתפק במוכר.
ברירת המחדל שלנו היא לבחור במה שלא דורש מאיתנו מאמץ. אי אפשר להתגבר על פחד ועצלות ללא מאמץ. נדרשת בחירה במעשה של נדיבות על פני קמצנות, בעדינות על פני גסות. העלייה לרגל היא המאמץ הזה. באמצעות ההליכה אנו כובשים במו רגלינו את גאוותנו ופחדינו. איננו יכולים לכבוש אותם באופן תיאורטי, שהרי רק כיבוש מעשי ויומיומי יגרום לשינוי אמיתי שבו אנו מושלים בעצמנו ומצליחים להתעלות ולהיות בני אדם. במובן הזה, כל חיינו הם עלייה לרגל אחת גדולה. אנו מתאמצים לעלות, לפעמים נופלים, לפעמים מגביהים, לרגעים נוגעים ברסיסי אושר או מצליחים לחוות רגע של קדושה ומיד נקראים שוב להמשיך בדרך.
בין עולי הרגל אין הבדל בין עני לעשיר או בין מנכ"ל לרפתן. האבק המסמא חודר לעיני כולם, לכולם קר בלילה וכולם מגירים זיעה בשביל העולה.
יעד העלייה לרגל ממוקם לעולם במקום גבוה. מקום זה מסמל את העליון, את השמים ואת הרוח הנעלה שבאדם. כיוון ההתפתחות הוא אנכי, מהנמוך לגבוה, מהגס אל העדין, מן הצר והמוגבל אל הרחב והאינסופי ומהזמני אל הנצחי. זו משמעות העלייה לרגל: שינוי ההכרה. שינוי כזה אינו יכול להתרחש בעודנו יושבים בכורסה עם השלט ביד. התרחבות ההכרה יכולה להתרחש רק "דרך הרגליים". עלינו ללכת בעצמנו בדרך, או כפי שנאמר בטקסט טיבטי עתיק שנקרא "קול הדממה": "אינך יכול ללכת בדרך לפני שהפכת להיות הדרך עצמה". הדרך היא עצם השינוי שאנו יוזמים במאמץ! תוך כדי ההליכה אנו מרגישים כל אבן וכל פיתול והם נחרטים בלבנו גם אחרי שנשוב.
לכן רק עלייה לרגל הכרוכה בשינוי אמיתי, היא עלייה לרגל ראויה לשמה. אין מדובר בדבר טכני, שכל מטרתו היא "להגיע". למעשה אין לאן להגיע, זולת אותו שינוי פנימי שדורש מאיתנו מאמץ. השינוי המתחולל בנו בדרך – הוא היעד. אין זה מקרי שהפעולה נקראת "עלייה לרגל", ולא למשל "ביקור במקדש" או "קפיצה לקודש הקודשים". חכמי קדם ידעו שלמקדש לא "קופצים" כי עברנו שם במקרה. את חווית הקדושה וההתעלות יש להרוויח במאמץ מכוון ומתוך כוח רצון והאהבה.
היטיב לתאר זאת המשורר היווני קונסטנדינוס קוואפיס בשירו "המסע לאיתקה": ...שֶׁתַּגִּיעַ אֶל הָאִי שֶׁלְּךָ זָקֵן, עָשִׁיר בְּכָל מַה שֶּׁרָכַשְׁתָּ בַּדֶּרֶךְ. אַל תְּצַפֶּה שֶׁאִיתָקָה תַּעֲנִיק לְךָ עשֶׁר.
אִיתָקָה הֶעֱנִיקָה לְךָ מַסָּע יָפֶה אִלְמָלֵא הִיא, לֹא הָיִיתָ כְּלָל יוֹצֵא לַדֶּרֶךְ. יוֹתֵר מִזֶּה הִיא לֹא תּוּכַל לָתֵת.
(קונסטנדינוס קוואפיס, 1863 – 1933. מיוונית: יורם ברונובסקי)
העלייה לרגל היא מחזורית, כפי שאנו חוגגים את החגים מדי שנה. אין הכוונה לחזרה רוטינית אלא לחזרה ספירלית, שבה אנו עושים את אותו הדבר אך בכל פעם ממקום גבוה יותר. החג, שמשמעו גם "סב", מזמין אותנו לעלות שוב ושוב במדרגות ההכרה, בתקווה שבכל עלייה ניפתח למרחב חדש ולזווית ראייה רחבה יותר מקודם. היעד הפיסי תלוי בתרבות ובמקום המקודש שלה.
ביהדות מתבקש אדם לעלות לרגל לירושלים שלוש פעמים בשנה. יש המפרשים את המילה "רגלים" כ"פעמים". כל יהודי היה מוזמן לעלות שלוש פעמים בשנה לבית המקדש, ומאז חורבנו - לירושלים. מועדי העלייה לרגל לפי התורה הם: "בְּחַג הַמַּצּוֹת וּבְחַג הַשָּׁבֻעוֹת וּבְחַג הַסֻּכּוֹת" (דברים טז' 16).
הדרוזים נוהגים לעלות לרגל לקבר הנביא סבלאן ב- 10 בספטמבר ליד הכפר חורפיש, וב- 25 בינואר הם חוגגים בקבר אלח'דר (אליהו הנביא) שבכפר יאסיף לא רחוק מעכו.
לנוצרים יש מסורת צליינית שלפיה מגיעים הצליינים לאתרים בישראל שבהם, לפי המסורת, ביקר ישו, חולל נס או הביא בשורה.
עבור המוסלמים העלייה לרגל למכה מתקיימת במועד קבוע בלוח השנה המוסלמי. מילוי המצווה כרוך במערכת קבועה של טקסים. ראשית – טקס ההיטהרות וההתקדשות לפני הכניסה למכה, שבמהלכו לובש עולה הרגל בגד מיוחד עשוי משתי יריעות בד לבן שלא נתפרו, והולך בראש גלוי וברגליים יחפות (או בסנדלים בלבד). לאחר מכן, בעודו לבוש ביגוד מיוחד זה, על עולה הרגל להקיף את הַכַּעְבָּה שבע פעמים ולנשק את האבן השחורה שבתוכה.
הבהאים מקיימים עלייה לרגל לאתרים מקודשים להם בישראל. החשוב ביותר הוא קברו של הבאב, הנביא שייסד את האמונה הבהאית בחיפה, שם הוקם מרכז עולמי מקודש ואדמיניסטרטיבי של הדת הבהאית. אתר נוסף הוא קברו של בהא אוללה, בגן הפרסי "אל-באהג'ה", שבעכו.
אצל הטיבטים עולים לרגל למקום שבו נמצא המנהיג הרוחני, הדלאי למה. העלייה לרגל אל הוד קדושתו כרוכה בכריעות ובהשתטחויות אפיים ארצה ובמאמץ פיסי קשה וארוך, המאלץ את העולה לחזור ולשטח את גאוותו, ולא רק בפני הדלאי למה, אדם בשר ודם, אלא בפני הערך, האידיאל שהוא מייצג. מאמץ זה מחייב לבטא סבלנות, מסירות ואהבה לדרך עצמה ומציאת משמעות בעצם ההתעלות מעל הקשיים, שלולא כן, קל היה מאוד להישבר ולוותר על העלייה.
ההגעה
ואולם למרות שהדרך היא התהליך המשמעותי, אין להתעלם מהעובדה שלבסוף מגיעים למקום המקודש. הדרך מהווה מעין תהליך של היטהרות והתקלפות מספקות ומסכסוכים פנימיים, מחששות ומשאלות, ומאפשרת לעולה הרגל להגיע כשהוא שלם יותר אל המקום המקודש. ההגעה למקדש היא פועל יוצא של תהליך הקדושה שעובר עולה הרגל. ההגעה כמוה כשיא, שבו הכלי שטוהר ומורק ניצב צלול ובוהק, והוא נכון להתמלא במים זכים שירוו את צימאונו של ההלך ימים רבים לאחר שיעזוב את המקדש עצמו.
במקדש חווה ההלך רגעי נצח מעבר לזמן ולמקום. מהרגע שהגיע - אין זה משנה כמה זמן ומאמץ השקיע כדי להגיע עד הלום. כשאנו חווים מלאות ואושר, ממד הזמן הופך בלתי רלוונטי, והתחושה מלווה אותנו זמן רב לאחר שהתרחשה. כשם שהאדם מגיע למרכז הרוחני של תרבותו, כך הוא מגיע גם למרכז ההוויה שלו עצמו. מחוויות עולי הרגל עולים תיאורים של נסים, תחושות שמחה, אחדות וחיים. אלו רגעים שבהם מתקרב אדם לשמים ולרגע "שב הביתה".
את החוויות הללו ינצור האדם בשובו כדי שיזינו אותו באופן רוחני עד להתעלות הבאה.
החזרה מן המסע
"לכל שבת יש מוצאי שבת" שנו חיילינו, וכל התחושות המלוות את "מוצאי שבת" עשויות ללווות את השב מן המקדש. אמנם, להבדיל, עולה הרגל שב לביתו ולא לבסיס צבאי, אבל במובן הרוחני הוא שב מן הבית הרוחני אל עבודת החול היומיומית. המשאלה להישאר בתוככי המקדש - חזקה, הרצון הוא למשוך את החוויה המרוממת ולדחות את החזרה לשגרה. עולה תחושה שרק כאן, במקדש, הוא יכול לחוות סוג כזה של התרוממות רוח ולכן קיים קושי להיפרד.
אולם מטרת המסע, מעבר לחוויה עצמה, היא שעולי הרגל יחזרו מלאים וקורנים וישפיעו שפע זה על המציאות היומיומית. קל להיות קורן ויציב בתוך בית המקדש. קשה יותר להישאר כזה בסביבת היומיום שבה העליות והמורדות וההשפעות החיצוניות הן חזקות.
את חוויות העלייה לרגל נוצר האדם כמו מיתוס, כנקודת ייחוס לחזור אליה ברגעים שבהם הוא מאבד את עצמו ואת דרכו. ברגעי קושי הוא נזכר כיצד התגבר על קשיים, כיצד צלח את התלאות והגיע למקדש יחד עם אחיו לדרך, מוצף רגשי תודה, בהיותו חלק ממשהו כביר ממנו.
בצאתו לדרך נטל עמו עולה הרגל צידה לדרך גשמית מביתו, שתספיק לו למשך זמן מה. עם חזרתו, נוטל עמו עולה הרגל צידה רוחנית לדרך מן המקדש שתספיק לו למשך זמן מה. מן הצידה הזו יהיה ניזון עד שתתעמעם ותלך, והוא ישוב לעלות לרגל במסע הבא מאמר זה הודפס עבור אקרופוליס החדשה. העתקתי מהנט בגלל... עלייה לרגל - מסע פנימי למקום מקודש ההכנה למסע - הכמיהה לגעת בקדושה
מה דוחף את בני האדם לבחור מקום רם ונישא שהגישה אליו אינה נוחה בדרך כלל, ולהפוך אותו מושא לכיסופים, מרפא לנשמה וחוויה של קדושה?
מה גורם לאנשים לצאת, שנה אחר שנה, או לפחות פעם אחת בחייהם, למסע רגלי מפרך לעבר מקום מקודש? מה הם מייחלים למצוא שם? האם הם חוזרים שונים מאותה חוויה? מה קורה ב"דרך"?
העלייה לרגל היא צורך אנושי חוצה דתות ותרבויות, תקופות ומקומות, דבר שהופך אותה לתופעה אנושית מרתקת.
מאז שגורש האדם מגן עדן הוא רוצה לשוב אליו. זהו מיתוס השיבה הנצחי של חזרת האדם לעבר האחדות עם עצמו, עם סביבתו ועם אלוהיו. מיתוס השיבה אל ה"מקור", אל השלמות, שב ומופיע בחלומותינו הכמוסים, במשאלותינו, בפחדינו ובכל צעד וכל בחירה בחיינו.
תחושות החוסר והניסיון הנואש להתמלא בדעת, בכסף וכדומה, מובילות למעשה לגירוש מגן עדן. כאשר איננו מכירים בשפע הקיים בנו, כאשר אנו חווים מחסור וחסך ושואפים כל העת למלאם באמצעים חיצוניים – אנו נמצאים מחוץ לשערי גן העדן. חכמי האנושות מספרים שגן העדן, למעשה, נמצא קרוב מאוד - הוא נמצא בתוכנו! ולכן חזרתנו אליו עשויה להתרחש בן-רגע אם רק נכיר בכל ה"יש" שבתוכנו. אם רק נסכים לוותר על ההפרדה והפיצול, על הגאווה והעליונות על-פני אחרים, על הבושה והתשוקה - חלקנו יהיה שמור בגן עדן. אולם עבור רובנו ויתור זה מחייב מסע פנימי ארוך, מפרך וסבלני.
כולנו רוצים לשוב ולהתמלא באהבה, אחווה, חמלה, השראה, אושר. אנו רוצים להיות בעלי שפע מכל סוג, לחוש ש"יש" לנו, שאנחנו מלאים, שאנחנו חופשיים ושלמים. כל אלה, מספר המיתוס, היו מנת חלקנו בגן עדן בעודנו סמוכים לאלוהים, מטיילים בגנו וחוסים בטובו. אולם ברגע מסוים, נחש קטן, מפוצל לשון, פקע את הרחם המושלמת והטיח אותנו להכרה חדשה: חסר לנו משהו. מאז לא פסקו החוסר והספק להטריד את מנוחתנו: חוסר באמת, ביופי, באהבה, בקרבה ובחמלה, ספק בעצמנו, בהיותנו ראויים, שייכים, ספק ביכולותינו, בכוונות קרובנו. ספקות רבים כל כך עד שקידשנו אותם והפכנו אותם לאידיאל בפני עצמו, כשלמעשה הוא משמש כמגננו האישי מפני אכזבות. אולם דבר אחד לא הצליחו הספקות להכחיד: את המשאלה לחזור לגן עדן. לכן אנו נמצאים במרוץ אינסופי במטרה להתעלות מעל פגעי היומיום ולגעת בנצח, לשוב ולחוש רגעי קדושה והוד אלוהי מעבר לזמן ולמקום. לשוב, ולו לרגע, להיות שלמים. כך נולד הצורך לעלות לרגל למקום מקודש.
ההכנה למסע אפופה במשאלות לב ונפש: "להגיע" ולזכות בקדושה. לשם כך יש המוכנים לעזוב את כל עסקי החול, להפסיד ימי מסחר, עבודה, סיפוק הצרכים הגשמיים, ובמקום זאת הם מפנים זמן לצרכים הרוחניים והאנושיים. מאחר שהצורך הרליגיוזי הוא אוניברסאלי, נמצא את מנהג העלייה לרגל בכל התרבויות. לצורך כך הקצתה החברה האנושית זמנים מיוחדים, לגיטימיים ואף רצויים, כדי לתת ביטוי מעשי לקריאה הפנימית ולעלות לרגל למקום מקודש.
המסע רלוונטי לזה שהתבגר דיו בכדי לדעת שהוא אינו יודע. רק מי שהחל לחוות את הנפרדות ואת החוסר, ישאף לשוב ולהתמלא. ילדים צעירים עדיין חשים "אחד" עם העולם. הם אמנם חווים רגעי חוסר ומצוקה, אך הכרתם טרם התעוררה לחוש נפרדות ובדידות קיומית, ולכן רגעי קדושה וטוהר הם עדיין מנת חלקם באופן טבעי. רק משיגיעו לגיל ההתבגרות, יתפכחו מאשליית "ההורים המושלמים" ויחוו אבדן תמימות ובדידות, הם ישאפו לצאת לדרך כדי לכבוש בעצמם את היכולת והדעת - את עצמם.
המסע - העלייה ברגל
משחר האנושות חש האדם שיש משהו נעלה מן החומר. אי הנכונות להסתפק במציאות הקונקרטית והשאיפה למשהו מעבר, הם המנוע להרים רגליים ולצאת למסע, לנער את העייפות ולהמשיך בדרך אל הנודע שאינו נודע.
תחילת הדרך תמיד קלה ושמחה. יש עדיין כוח וקל להיות אדיב וחביב כשהבטן מלאה אחרי לילה במיטה החמימה. אולם עם התקדמות הדרך, קשיי הגוף והנפש גדלים, העייפות ניכרת והרעב ואי הנוחות גוברים. בשלב זה הנטייה האישיותית היא לדאוג קודם כל לעצמנו. אולם העלייה לרגל מזמינה אותנו להתרחבות ההכרה מעבר לאגואיזם הרגיל שלנו. נדרשת מאיתנו נדיבות, סבלנות, כבוד לאחר ונכונות לשרת גם ללא תמורה למרות הקשיים האישיים. כל אלה נשמעו לנו טוב "על הנייר", לפני שיצאנו לדרך. מן הכורסה החמימה אנו מוכנים להסכים על כל ערך טוב. אך ברגע שנדרש מאיתנו לקום ולצאת לקור, להתעלות מעל האינסטינקטים שלנו ולתת משהו למישהו על חשבוננו - "עד כאן"! ברגע שאנו מרגישים את רעד השרירים המתאמצים והזיעה הניגרת, את המאבק עם הרצון לשוב על עקבותינו, עולים בנו קולות אחרים הלוחשים: "בשביל מה לי כל זה?", "מה היה לי רע בבית?", "שאחרים יעלו, הם צריכים את זה", "מי אמר שזאת הדרך?", "אני יכול 'להתעלות' גם בבית!". ברגעים אלה עומד הצורך האנושי אל מול הדחף החייתי. השאיפה להתעלות מול העצלות, הפחד והנכונות להסתפק במוכר.
ברירת המחדל שלנו היא לבחור במה שלא דורש מאיתנו מאמץ. אי אפשר להתגבר על פחד ועצלות ללא מאמץ. נדרשת בחירה במעשה של נדיבות על פני קמצנות, בעדינות על פני גסות. העלייה לרגל היא המאמץ הזה. באמצעות ההליכה אנו כובשים במו רגלינו את גאוותנו ופחדינו. איננו יכולים לכבוש אותם באופן תיאורטי, שהרי רק כיבוש מעשי ויומיומי יגרום לשינוי אמיתי שבו אנו מושלים בעצמנו ומצליחים להתעלות ולהיות בני אדם. במובן הזה, כל חיינו הם עלייה לרגל אחת גדולה. אנו מתאמצים לעלות, לפעמים נופלים, לפעמים מגביהים, לרגעים נוגעים ברסיסי אושר או מצליחים לחוות רגע של קדושה ומיד נקראים שוב להמשיך בדרך.
בין עולי הרגל אין הבדל בין עני לעשיר או בין מנכ"ל לרפתן. האבק המסמא חודר לעיני כולם, לכולם קר בלילה וכולם מגירים זיעה בשביל העולה.
יעד העלייה לרגל ממוקם לעולם במקום גבוה. מקום זה מסמל את העליון, את השמים ואת הרוח הנעלה שבאדם. כיוון ההתפתחות הוא אנכי, מהנמוך לגבוה, מהגס אל העדין, מן הצר והמוגבל אל הרחב והאינסופי ומהזמני אל הנצחי. זו משמעות העלייה לרגל: שינוי ההכרה. שינוי כזה אינו יכול להתרחש בעודנו יושבים בכורסה עם השלט ביד. התרחבות ההכרה יכולה להתרחש רק "דרך הרגליים". עלינו ללכת בעצמנו בדרך, או כפי שנאמר בטקסט טיבטי עתיק שנקרא "קול הדממה": "אינך יכול ללכת בדרך לפני שהפכת להיות הדרך עצמה". הדרך היא עצם השינוי שאנו יוזמים במאמץ! תוך כדי ההליכה אנו מרגישים כל אבן וכל פיתול והם נחרטים בלבנו גם אחרי שנשוב.
לכן רק עלייה לרגל הכרוכה בשינוי אמיתי, היא עלייה לרגל ראויה לשמה. אין מדובר בדבר טכני, שכל מטרתו היא "להגיע". למעשה אין לאן להגיע, זולת אותו שינוי פנימי שדורש מאיתנו מאמץ. השינוי המתחולל בנו בדרך – הוא היעד. אין זה מקרי שהפעולה נקראת "עלייה לרגל", ולא למשל "ביקור במקדש" או "קפיצה לקודש הקודשים". חכמי קדם ידעו שלמקדש לא "קופצים" כי עברנו שם במקרה. את חווית הקדושה וההתעלות יש להרוויח במאמץ מכוון ומתוך כוח רצון והאהבה.
היטיב לתאר זאת המשורר היווני קונסטנדינוס קוואפיס בשירו "המסע לאיתקה": ...שֶׁתַּגִּיעַ אֶל הָאִי שֶׁלְּךָ זָקֵן, עָשִׁיר בְּכָל מַה שֶּׁרָכַשְׁתָּ בַּדֶּרֶךְ. אַל תְּצַפֶּה שֶׁאִיתָקָה תַּעֲנִיק לְךָ עשֶׁר.
אִיתָקָה הֶעֱנִיקָה לְךָ מַסָּע יָפֶה אִלְמָלֵא הִיא, לֹא הָיִיתָ כְּלָל יוֹצֵא לַדֶּרֶךְ. יוֹתֵר מִזֶּה הִיא לֹא תּוּכַל לָתֵת.
(קונסטנדינוס קוואפיס, 1863 – 1933. מיוונית: יורם ברונובסקי)
העלייה לרגל היא מחזורית, כפי שאנו חוגגים את החגים מדי שנה. אין הכוונה לחזרה רוטינית אלא לחזרה ספירלית, שבה אנו עושים את אותו הדבר אך בכל פעם ממקום גבוה יותר. החג, שמשמעו גם "סב", מזמין אותנו לעלות שוב ושוב במדרגות ההכרה, בתקווה שבכל עלייה ניפתח למרחב חדש ולזווית ראייה רחבה יותר מקודם. היעד הפיסי תלוי בתרבות ובמקום המקודש שלה.
ביהדות מתבקש אדם לעלות לרגל לירושלים שלוש פעמים בשנה. יש המפרשים את המילה "רגלים" כ"פעמים". כל יהודי היה מוזמן לעלות שלוש פעמים בשנה לבית המקדש, ומאז חורבנו - לירושלים. מועדי העלייה לרגל לפי התורה הם: "בְּחַג הַמַּצּוֹת וּבְחַג הַשָּׁבֻעוֹת וּבְחַג הַסֻּכּוֹת" (דברים טז' 16).
הדרוזים נוהגים לעלות לרגל לקבר הנביא סבלאן ב- 10 בספטמבר ליד הכפר חורפיש, וב- 25 בינואר הם חוגגים בקבר אלח'דר (אליהו הנביא) שבכפר יאסיף לא רחוק מעכו.
לנוצרים יש מסורת צליינית שלפיה מגיעים הצליינים לאתרים בישראל שבהם, לפי המסורת, ביקר ישו, חולל נס או הביא בשורה.
עבור המוסלמים העלייה לרגל למכה מתקיימת במועד קבוע בלוח השנה המוסלמי. מילוי המצווה כרוך במערכת קבועה של טקסים. ראשית – טקס ההיטהרות וההתקדשות לפני הכניסה למכה, שבמהלכו לובש עולה הרגל בגד מיוחד עשוי משתי יריעות בד לבן שלא נתפרו, והולך בראש גלוי וברגליים יחפות (או בסנדלים בלבד). לאחר מכן, בעודו לבוש ביגוד מיוחד זה, על עולה הרגל להקיף את הַכַּעְבָּה שבע פעמים ולנשק את האבן השחורה שבתוכה.
הבהאים מקיימים עלייה לרגל לאתרים מקודשים להם בישראל. החשוב ביותר הוא קברו של הבאב, הנביא שייסד את האמונה הבהאית בחיפה, שם הוקם מרכז עולמי מקודש ואדמיניסטרטיבי של הדת הבהאית. אתר נוסף הוא קברו של בהא אוללה, בגן הפרסי "אל-באהג'ה", שבעכו.
אצל הטיבטים עולים לרגל למקום שבו נמצא המנהיג הרוחני, הדלאי למה. העלייה לרגל אל הוד קדושתו כרוכה בכריעות ובהשתטחויות אפיים ארצה ובמאמץ פיסי קשה וארוך, המאלץ את העולה לחזור ולשטח את גאוותו, ולא רק בפני הדלאי למה, אדם בשר ודם, אלא בפני הערך, האידיאל שהוא מייצג. מאמץ זה מחייב לבטא סבלנות, מסירות ואהבה לדרך עצמה ומציאת משמעות בעצם ההתעלות מעל הקשיים, שלולא כן, קל היה מאוד להישבר ולוותר על העלייה.
ההגעה
ואולם למרות שהדרך היא התהליך המשמעותי, אין להתעלם מהעובדה שלבסוף מגיעים למקום המקודש. הדרך מהווה מעין תהליך של היטהרות והתקלפות מספקות ומסכסוכים פנימיים, מחששות ומשאלות, ומאפשרת לעולה הרגל להגיע כשהוא שלם יותר אל המקום המקודש. ההגעה למקדש היא פועל יוצא של תהליך הקדושה שעובר עולה הרגל. ההגעה כמוה כשיא, שבו הכלי שטוהר ומורק ניצב צלול ובוהק, והוא נכון להתמלא במים זכים שירוו את צימאונו של ההלך ימים רבים לאחר שיעזוב את המקדש עצמו.
במקדש חווה ההלך רגעי נצח מעבר לזמן ולמקום. מהרגע שהגיע - אין זה משנה כמה זמן ומאמץ השקיע כדי להגיע עד הלום. כשאנו חווים מלאות ואושר, ממד הזמן הופך בלתי רלוונטי, והתחושה מלווה אותנו זמן רב לאחר שהתרחשה. כשם שהאדם מגיע למרכז הרוחני של תרבותו, כך הוא מגיע גם למרכז ההוויה שלו עצמו. מחוויות עולי הרגל עולים תיאורים של נסים, תחושות שמחה, אחדות וחיים. אלו רגעים שבהם מתקרב אדם לשמים ולרגע "שב הביתה".
את החוויות הללו ינצור האדם בשובו כדי שיזינו אותו באופן רוחני עד להתעלות הבאה.
החזרה מן המסע
"לכל שבת יש מוצאי שבת" שנו חיילינו, וכל התחושות המלוות את "מוצאי שבת" עשויות ללווות את השב מן המקדש. אמנם, להבדיל, עולה הרגל שב לביתו ולא לבסיס צבאי, אבל במובן הרוחני הוא שב מן הבית הרוחני אל עבודת החול היומיומית. המשאלה להישאר בתוככי המקדש - חזקה, הרצון הוא למשוך את החוויה המרוממת ולדחות את החזרה לשגרה. עולה תחושה שרק כאן, במקדש, הוא יכול לחוות סוג כזה של התרוממות רוח ולכן קיים קושי להיפרד.
אולם מטרת המסע, מעבר לחוויה עצמה, היא שעולי הרגל יחזרו מלאים וקורנים וישפיעו שפע זה על המציאות היומיומית. קל להיות קורן ויציב בתוך בית המקדש. קשה יותר להישאר כזה בסביבת היומיום שבה העליות והמורדות וההשפעות החיצוניות הן חזקות.
את חוויות העלייה לרגל נוצר האדם כמו מיתוס, כנקודת ייחוס לחזור אליה ברגעים שבהם הוא מאבד את עצמו ואת דרכו. ברגעי קושי הוא נזכר כיצד התגבר על קשיים, כיצד צלח את התלאות והגיע למקדש יחד עם אחיו לדרך, מוצף רגשי תודה, בהיותו חלק ממשהו כביר ממנו.
בצאתו לדרך נטל עמו עולה הרגל צידה לדרך גשמית מביתו, שתספיק לו למשך זמן מה. עם חזרתו, נוטל עמו עולה הרגל צידה רוחנית לדרך מן המקדש שתספיק לו למשך זמן מה. מן הצידה הזו יהיה ניזון עד שתתעמעם ותלך, והוא ישוב לעלות לרגל במסע הבא. יסמין לוי בת ירושליים הקטנה .http://www.youtube.com/watch?v=nxx_wGr7bfw המאמר הזה מהנט מהאתר אקרופוליס החדשה. חג שמיח!!!!!! |