מי שבמקרה עצר אתמול להגיד שלום, בוודאי שם לב למסכת כעורה שנגולה על גבי פוסט מאד אישי שלי.

אינני מומחית בעלת שם בתחום האינטראקציה ברשתות חברתיות דוגמת זו, אך לתומי הנחתי, שכאשר אני מפרסמת משהו בבלוג אישי שלי ואיני מפיצה אותו הלאה, לא לחברים ולא לאף אחד אחר, הרי מי שנכנס כדי לקרוא מהגיגיי, עושה זאת מרצונו החופשי ועל דעתו.

מעבר לכך, בתמימותי עוד העזתי לחשוב, כי בדף האישי שלי, יש לי זכות לכתוב כראות עיניי,להלך בביטחון בין המילים, המחשבות והרגשות האישיים שלי.

אך מסתבר שלא כך הוא.

כמו בכל פעולת טירור אלימה, המופנית כלפי עוברי אורח שלא פשעו בשום מידה שהיא כנגד המבצע, כך גם בקרב חברי דה מרקר נגלתה לפתע המסכה הכעורה של האלימות חסרת הבסיס, ביקורת שאין בה תוכן בלתי אם רצון להשפיל, לפגוע, לרמוס- ברמה הכי אישית.

אין לי מושג מי זה האיש הזה שבחר לדקור בלשונו, ועוד המשיך לשלשל את ריקבון המילים שלו  עוד ועוד עד אשר לא נותרה לי ברירה בלתי אם למחות את הפוסט ואת הצחנה גם יחד.

אני יודעת, שמעולם לא פגעתי בו, מעולם לא הגבתי ולו במילה אחת רעה על משהו שהוא כתב ו/או אמר ו/או עשה. מאום. ועדיין, הוא מצא לנכון לתקוף אותי, להניח הנחות על המוצא שלי, ההשכלה שלי, היכולות שלי ועוד.

לא הגבתי אתמול. למרות שהיה לי מה להגיד. הרבה מאד. אבל תגובה לאלימות המכוונת הזו, נראתה לי כהכרה בחשיבות של מישהו , שדרכו היחידה להרגיש חשוב היא בבריונות.

מוכר לכם? בנים, זוכרים את הבריונים של ביה"ס, שהשליטו טירור בהפסקות? בנות, זוכרות את מלכת הכיתה שהחליטה מי מקובלת ומי מנודה?

הילדים האלו גדלו להיות אזרחים מן השורה, רק שבהליך של סימבוליזציה, המהות האלימה הותמרה לביטוי אחר בעולם היש- אלימות מילולית, ביקורת מרושעת, שתלטנות או פאסיב אגרסיב. הכל הולך.

העולם הוירטואלי בא לאנשים אלו כמתת משמים, בכך שהוא מאפשר למעשה, להוציא את הצד האפל אל האור, מבלי להסתכן בהפרת נורמות חברתיות והסנקציות הנלוות אליהן,

שכן, בעולם הוירטואלי, אנו הרקע, לא הדמות, והיותנו רקע נותן פתח לדה הומניזציה .

אגב, העם הגרמני במלחמת העולם השניה הפך את היהודים לרקע, ותראו לאיפה זה הוביל...

כאשר נותנים לריק לתפוס את החלל, הוא מתפשט ונפוץ לכל עבר.

אפשר להעביר ביקורת, גם שלילית- אם מוכרחים.

אפשר להביע סלידה מתוכן עם כוכב אדום- אם זה עושה לכם טוב לעכור מישהו אחר.

אפשר גם להיות בן אדם.

יש דרך לנהל שיח , מהשטחי ועד הנשגב, בלי להיגרר לאלימות, לפגיעות אישיות ולדרמות.

לא מתאים לכם- אנשים, אל תקראו!  עברו הלאה!

אך אל תבחרו בדרך הטירור, כי קורבנות אלימות המילים נושאים איתם את הפצע עוד הרבה אחרי שהפוסט נסגר.

ופנייה אישית-

אני כותבת את הבלוג הזה ביני לביני,

אני לא מתיימרת להיות יוצרת, משוררת או סופרת

והיות ולא בפרסום מסחרי עסקינן

אנא, חיסכו ממני את ביקורת הרעל

ממש מגעיל לכם- סמנו אותי באדום, ומחקו אותי מרשימת החברים שלכם

רק אל תכניסו את הבאשה הזו לתוך הבלוג שלי.

תודה.