אני שונאת להרגיש דחוקה לפינה שונאת "להיות מוכרחה".... ומה מפריע לי בעצם, לקום ולברוח? למכור את מעט הרכוש, לקנות תרמיל גדול וללכת הטיול של אחרי הצבא...בגיל 34 לטייל לחוות לנשום לאהוב -והכל זמני... חד פעמי... עם תאריך תפוגה לא להרגיש תקועה אבל יש לימודים יש כלבה יש מינוס יש אחות שצריכה אותי.... החיים עוברים ליד רכבת דוהרת שאין לי דרך לעלות עליה עד מתי הפשרה תחלחל לחיי? |