בדרך חזרה מ-ש. על הכביש המתפתל בין ההרים החשופים של הנגב, זמזמתי להנאתי שיר ישן שהתנגן ברדיו, "כל ההרים לבשו ירוק, אני לבשתי ג'ינס וכובע", ממש כאילו נכתב לרגעים אלו ו...אריק לביא, הרהרתי, ג'ינג'י שובב....גם אני.... כנראה... "אני חוזר לי אל ביתי, אם ישאלו, אני אינני"....זה יותר מידי, חייכתי לעצמי  "הו שלום אהובתי, מדוע זה הלכת ממני?" הממ, מנהל איתי דילוג הממזר....

תוך כדי, אני מהרהר ב-ש. ובמשפט האחרון שאמרה לכשנפרדנו, עם חיוך יודע, הניתן לי כמתנת פרידה ונשפך על פניה היפות, מבוגרות קמעה, כשבעינייה הכחולות ירוקות אפורות, אותו מבט ממזרי, כבוש, בוגר, ילדותי. "מכל הגברים בחיי, נשארתי חולקת יצועי עם חתול שתום עין, בעל שלוש רגליים ומצולק בכל גופו. אבל,.. גבר שבגברים". שנינו צחקנו צחוק משחרר של עשרים וחמש שנה.  צחוק של הקלה, של קבלה ודמעה שאינה משתחררת מחמת החיסון שחוסנו בילדותינו  נגד הבושה.

או אז חזרתי עשרים וחמש שנים ונזכרתי ממש במשפט הראשון שאמרה כשהכרנו. חיפשתי אז גרפיקאית למשרדי ו-ש. ניכנסה לבושה בביגדי עור חתוכים, אפנתיים משהו לאותה תקופה, חצאית מיני שהלכה והתקצרה בימים של עבודה משותפת ורגעי חוסר מעש בעזרת מספריים המונחות תדיר על שולחן גרפיקאים, וחולצה שהיתה קשורה למטה ללא שימוש של ממש בכפתורים. והיא כדיווה העולה מהים ואת עינייה מכסים משקפי שמש כהים. אכן, יפה היא הרהרתי לעצמי גוף נערי מושלם ושזוף...התישבה למולי, הורידה משקפיה, חייכה חיוך של מבוכה וכשראתה שגם אני באותה סירה של מבוכה, אמרה: "אם תשמע שאומרים עלי ששכבתי עם מחצית הגברים בת"א ".... נתנה מבט כחול, ירוק, אפור, בעיניים גדולות... "תאמין"  אמרה וצחקה צחוק משחרר לשנינו.

היות ותמיד נמשכתי בחיי אל הנשים המיוחדות, ש. ואני עבדנו ביחד מספר שנים. ש. היתה באה למשרד בבוקר, לבושה בבגדי העור המתקצרים שתפרה לעצמה משאריות מפעל עור, ששכן על יד ביתה, או יותר נכון ביתו של חברה לחיים באותה התקופה.  נכנסת היתה למשרדי כשחושניות טבעית לא מודעת ומבט חולמני של סיגרית עשב הזוי, היתה למנת יומה בבקרים, והוותה את תמצית ארוחת הבוקר שלה בעיר הארורה והנהדרת ת"א. אכן, היו אלו ימי אלנבי העליזים, של חומוס מנוגב בפיתה, עם הרבה הרבה חריף ומנת בווריה מהממת מסיימת צהרי יום עבודה, תוך מרוץ מטורף לשום כוון.

"תאמין" חזרה ואמרה. כך, ללא כל רצון להסתרה או....ובכלל איזה משפט פותח לראיון!!!

הרבה חוויות מעבודתה כגרפיקאית לא נשארו בזכרוני והתוצרת היחידה שנשארה מימים אלו, היא כנראה (אני בטוח), עוד בת שנולדה לרואה החשבון שלי א., שהיה נכנס מידי בוקר למשרדי בדרך לחדרו האפור שבקצה המסדרון, מעיף מבט ב-ש. תוך כדי הנהון סתמי של "בוקר טוב" כשאש קצרה נדלקת למספר שניות במבטו הכבוי תדיר. וזאת, למראה החיתוך החדש בחצאיתה של ש. שהראה לעולם עוד טפח חדש, מרענן, מסקרן וחלומי, מרגליה הארוכות שזופות מימי השמש-ים בחולות המוזהבים בקצה רחוב מגוריה. הו, ימי אלנבי העליזים.

"ש." פתח ואמר כמידי בוקר, "אני מוכן להתערב, שהפעם, הפעם את לא לובשת כלום מתחת לבגדים" נותן מבט נבוך-מתחנן קמעה, תוך תקווה קלושה שהפעם, הפעם תראה לו, ממש תראה לו, שהיא....
 

ואכן יום מיוחל זה הגיע. ש. שהיתה מקבלת אורחים בבית חברה לחיים, עם תחתונים זעירות אופנתיות בלבד לגופה השזוף, והעירום שהיה הדבר היותר טבעי בשביל חייה, כשדגמנה בחוגי ציור לציירים חולמי נשמה, העיפה בו מבט כחול, ירוק, אפור, ממזרי וחם, הרימה מיני ובי את שארית חולצתה הגזורה אל מעל לשדיה הצעירים, השריריים, העגולים הרוטטים בקצב תנועתה, תוך שהיא יורדת מכסא הגרפיקאים המוגבה והאור הפורץ ממשטח שולחן האור, נשפך על חלקם התחתון של שדיה ומעצימם.... א.  נאלם דום. הוריד את עיניו במבוכה, פלט משפט כלשהו  על "העובדות המופרעות שלי" ו... בלילה,  ובלילה....הזריע את זוגתו לחיים בחגיגת דמיון מסעיר, כששדיה של ש. מרקדים לנגד עיניו ולתדהמת אשתו שתחייה.

גם אני הופתעתי באחד הערבים כשחזרתי מפגישת עבודה בתעשיה אווירית ב"ש. "תוכל לאסוף אותי בדרך חזרה לת"א?, אני מדגמנת בחוג לציור במכון וויצמן" שאלה ש.  בוקר אחד במשרד, תוך שהיא מחייכת את חיוכה הממזרי.

"או קי" השבתי "אני חוזר בסביבות שמונה בערב ואעבור לקחתך. אני מקווה שעד אז תסיימי, במידה ולא, אחכה".
"תודה, יופי" אמרה ש. " לחזור יש לי תמיד בעיה, אני הולכת לאבוד  עם האוטובוסים שם".

בערב חזרתי מב"ש. בשער מכון וויצמן שאלתי "היכן כאן החוג לציור"? השומר המנומנם הרים מבטו והצביע על הבית שממול "קומה שניה בסוף המסדרון, יש דלת גדולה. תכנס, זה שם".
הבית היה מכוסה בשיח מטפס כמעט כולו. "בגדי מלכות חדשים לבית ישן" הרהרתי, עליתי במדרגות ונכנסתי למסדרון שהיה פתוח לחצר. במסדרון שררה  חשיכה  והאור החלש בצבע צהוב-כתום, חדר קלות מפנסי החצר המטופחת של המכון.

דפקתי  בדלת שבסוף המסדרון וכשלא נענתי, פתחתיה. אור חזק נשפך על פני המסונוורות. אני מצמצם את עיני מחוזקו ומבחין על במה מוגבהת קמעה למולי ממש בטווח יד ב-ש. עומדת ערומה, כשגופה השזוף, נפער לעיני במלוא יופיו וחושניותו. מאחוריה הבחנתי  בקבוצת אנשים, גברים ונשים, שהיו שקועים במלאכת הציור. חלקם הרימו מבטם לעברי בשאלה, ואני,.. מיהרתי לסגור את הדלת בבהלה. לא הייתי מוכן, ובכלל ש. עובדת שלי, והאינטימיות הזאת באותה תקופה, היתה גדולה עלי.  חיכיתי בחוץ כשמראה גופה החצוף היפה עוד מרחף לנגד עיני.
לא ידעתי אז, שרגע זה של מבוכה ודמותה הערומה העומדת למולי, הוא אחד מאותם רגעים בלתי נשכחים, מאז ועד היום.

לימים נסעה ללמוד בחו"ל והיתה לאשת העולם, עם טיולים לכאן ולשם, סיפורים רבים ומחזרים רבים. בשנים האחרונות השתקעה כמורה לאמנות באחת מעירות דרום הארץ, כשהיא חיה בגפה, בבית מלא במלאכת ידיה המופלאות, על הקירות, השולחנות וה"מוביילים" התלויים כפרחי גן העדן, פורחים מלמעלה למטה.

ביקרתיה באחד הימים לאחר ניתוח שנעשה לחתול שבחסותה. חתול, שבצעירותו היה הגבר של השכונה, והטיל מרותו ומימיו על כל חתולות הרחוב, כשהוא נלחם עד חורמה בכל הזכרים שבקשו לתפוס את מקומו על גבם של נשותיו. בערוב ימיו, הפסיד בקרבות את אחד מעיניו הכבויות, ועכשיו את אחת מרגליו. והוא מדדה בכבדות, במבט מובס ומושפל על שלושת רגליו המצולקות, בביתה של ש. שברחמיה הרבים השקיעה את כל חסכונותיה האחרונים, בהשבת החתול העונה לשם "חיים" למצב סביר.

לימים, נפגשתי באקראי ב-א. רואה החשבון שלי בעבר, מהלך עדיין ברחוב אלנבי, על מרצפותיו השחורות, המבריקות בשומן שוארמה מטפטף. מהלך, באותו הילוך מהסס של אדם חושש, ישר ונטול תחכום.
"הי א. מה שלומך?" טפחתי על כתפו, כתמיד הפתעתי אותו וקטעתי את חוט מחשבתו.

"שלום אהוד" הביט מופתע, חזר ושאל לשלומי, עסקי וכ"ו כשמבטו המבין סולח ליכולתי הרבה והלא ממומשת.
"ומה שלום הילדים?" שאל
"טוב כרגיל" עניתי " ושלך?" שאלתי "והנכדים?" ובליבי הוספתי הנכדים גם של ש. ותוך שהוא עונה ומספר בשבחם, נזכרתי בחולצתה החתוכה לגזרי חלום ודמיון ושבזכותם ורק בזכותם של זוג עופריה העולצים, רוטטים השזופים משמש הים, הוא מספר בשבחם של נכדיו ומתאר יופיים, עיסוקם והצלחתם במרחבי החיים וההויה. הו ש. שלי וא. שלי, לו ידעתם מה רבות נפלאות ההויה, מסתורי הדמיון ומעשה הבריאה והפלא הגדול הנקרא: "אישה", שהיתה בשבילי ו...בשבילו אש ה', העוברת מדור דור, באהבה, או כמו בסיפור זה, באקראי, כסיפור ש. המופלאה וחולצתה הגזורה לתפארה. שכאמור.... גרפיקאית גדולה,לא היתה, אבל....