סיפור ש.
בדרך חזרה מ-ש. על הכביש המתפתל בין ההרים החשופים של הנגב, זמזמתי להנאתי שיר ישן שהתנגן ברדיו, "כל ההרים לבשו ירוק, אני לבשתי ג'ינס וכובע", ממש כאילו נכתב לרגעים אלו ו...אריק לביא, הרהרתי, ג'ינג'י שובב....גם אני.... כנראה... "אני חוזר לי אל ביתי, אם ישאלו, אני אינני"....זה יותר מידי, חייכתי לעצמי "הו שלום אהובתי, מדוע זה הלכת ממני?" הממ, מנהל איתי דילוג הממזר....
תוך כדי, אני מהרהר ב-ש. ובמשפט האחרון שאמרה לכשנפרדנו, עם חיוך יודע, הניתן לי כמתנת פרידה ונשפך על פניה היפות, מבוגרות קמעה, כשבעינייה הכחולות ירוקות אפורות, אותו מבט ממזרי, כבוש, בוגר, ילדותי. "מכל הגברים בחיי, נשארתי חולקת יצועי עם חתול שתום עין, בעל שלוש רגליים ומצולק בכל גופו. אבל,.. גבר שבגברים". שנינו צחקנו צחוק משחרר של עשרים וחמש שנה. צחוק של הקלה, של קבלה ודמעה שאינה משתחררת מחמת החיסון שחוסנו בילדותינו נגד הבושה.
היות ותמיד נמשכתי בחיי אל הנשים המיוחדות, ש. ואני עבדנו ביחד מספר שנים. ש. היתה באה למשרד בבוקר, לבושה בבגדי העור המתקצרים שתפרה לעצמה משאריות מפעל עור, ששכן על יד ביתה, או יותר נכון ביתו של חברה לחיים באותה התקופה. נכנסת היתה למשרדי כשחושניות טבעית לא מודעת ומבט חולמני של סיגרית עשב הזוי, היתה למנת יומה בבקרים, והוותה את תמצית ארוחת הבוקר שלה בעיר הארורה והנהדרת ת"א. אכן, היו אלו ימי אלנבי העליזים, של חומוס מנוגב בפיתה, עם הרבה הרבה חריף ומנת בווריה מהממת מסיימת צהרי יום עבודה, תוך מרוץ מטורף לשום כוון.
"תאמין" חזרה ואמרה. כך, ללא כל רצון להסתרה או....ובכלל איזה משפט פותח לראיון!!! הרבה חוויות מעבודתה כגרפיקאית לא נשארו בזכרוני והתוצרת היחידה שנשארה מימים אלו, היא כנראה (אני בטוח), עוד בת שנולדה לרואה החשבון שלי א., שהיה נכנס מידי בוקר למשרדי בדרך לחדרו האפור שבקצה המסדרון, מעיף מבט ב-ש. תוך כדי הנהון סתמי של "בוקר טוב" כשאש קצרה נדלקת למספר שניות במבטו הכבוי תדיר. וזאת, למראה החיתוך החדש בחצאיתה של ש. שהראה לעולם עוד טפח חדש, מרענן, מסקרן וחלומי, מרגליה הארוכות שזופות מימי השמש-ים בחולות המוזהבים בקצה רחוב מגוריה. הו, ימי אלנבי העליזים.
"ש." פתח ואמר כמידי בוקר, "אני מוכן להתערב, שהפעם, הפעם את לא לובשת כלום מתחת לבגדים" נותן מבט נבוך-מתחנן קמעה, תוך תקווה קלושה שהפעם, הפעם תראה לו, ממש תראה לו, שהיא....
גם אני הופתעתי באחד הערבים כשחזרתי מפגישת עבודה בתעשיה אווירית ב"ש. "תוכל לאסוף אותי בדרך חזרה לת"א?, אני מדגמנת בחוג לציור במכון וויצמן" שאלה ש. בוקר אחד במשרד, תוך שהיא מחייכת את חיוכה הממזרי. "או קי" השבתי "אני חוזר בסביבות שמונה בערב ואעבור לקחתך. אני מקווה שעד אז תסיימי, במידה ולא, אחכה".
דפקתי בדלת שבסוף המסדרון וכשלא נענתי, פתחתיה. אור חזק נשפך על פני המסונוורות. אני מצמצם את עיני מחוזקו ומבחין על במה מוגבהת קמעה למולי ממש בטווח יד ב-ש. עומדת ערומה, כשגופה השזוף, נפער לעיני במלוא יופיו וחושניותו. מאחוריה הבחנתי בקבוצת אנשים, גברים ונשים, שהיו שקועים במלאכת הציור. חלקם הרימו מבטם לעברי בשאלה, ואני,.. מיהרתי לסגור את הדלת בבהלה. לא הייתי מוכן, ובכלל ש. עובדת שלי, והאינטימיות הזאת באותה תקופה, היתה גדולה עלי. חיכיתי בחוץ כשמראה גופה החצוף היפה עוד מרחף לנגד עיני.
לימים נסעה ללמוד בחו"ל והיתה לאשת העולם, עם טיולים לכאן ולשם, סיפורים רבים ומחזרים רבים. בשנים האחרונות השתקעה כמורה לאמנות באחת מעירות דרום הארץ, כשהיא חיה בגפה, בבית מלא במלאכת ידיה המופלאות, על הקירות, השולחנות וה"מוביילים" התלויים כפרחי גן העדן, פורחים מלמעלה למטה.
ביקרתיה באחד הימים לאחר ניתוח שנעשה לחתול שבחסותה. חתול, שבצעירותו היה הגבר של השכונה, והטיל מרותו ומימיו על כל חתולות הרחוב, כשהוא נלחם עד חורמה בכל הזכרים שבקשו לתפוס את מקומו על גבם של נשותיו. בערוב ימיו, הפסיד בקרבות את אחד מעיניו הכבויות, ועכשיו את אחת מרגליו. והוא מדדה בכבדות, במבט מובס ומושפל על שלושת רגליו המצולקות, בביתה של ש. שברחמיה הרבים השקיעה את כל חסכונותיה האחרונים, בהשבת החתול העונה לשם "חיים" למצב סביר.
לימים, נפגשתי באקראי ב-א. רואה החשבון שלי בעבר, מהלך עדיין ברחוב אלנבי, על מרצפותיו השחורות, המבריקות בשומן שוארמה מטפטף. מהלך, באותו הילוך מהסס של אדם חושש, ישר ונטול תחכום. "שלום אהוד" הביט מופתע, חזר ושאל לשלומי, עסקי וכ"ו כשמבטו המבין סולח ליכולתי הרבה והלא ממומשת. |
