כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    בשביל הזהב

    ביקורת: הדקדוק הפנימי

    1 תגובות   יום חמישי, 23/9/10, 07:59

    בירושלים של 1963 חיה משפחת קליינפלד. גיבורנו הוא אהרון, הצעיר משני ילדי המשפחה, שבגיל 11 מנהל חיים אופיניים לבני גילו. עם זאת, יש לאהרון ראש מיוחד והוא מאוד רגיש לפרטים וממציא כל מיני דרכים להעשיר את עולמו. הוא אוהב את אחותו הגדולה יוכי, היחידה שמסוגלת להרגיע אותו כשהוא נסער. אביו משה הוא אדם פשוט שעבר חוויות לא קלות באירופה בזמן המלחמה. אחרי שעלה לארץ, עם מבטא כבד ובלי השכלה, מצא לעצמו אישה אוהבת וחמוצה. זה בלשון המעטה, מכיוון שגברת קליינפלד היא הארכיטיפ של האמא היהודיה הדאגנית שגדלה מספיק רחוק מסיינפלד בשביל לא להיות פסיבית-אגרסיבית, אלא בעיקר אגרסיבית. היא מבקרת כל צעד שנעשה בביתה ולא מוכנה לשמוע שאחד הילדים לא גומר מהצלחת. הטיפול באמא של משה מוציא אותה מדעתה, כאשר הזקנה שוב מביכה אותה בפני השכנים ויוצאת למרפסת בחלוק פתוח.

    הסיפור מועבר דרך עיניו של אהרון, כאשר כל ההתרחשויות על המסך הן דברים שאהרון עד להם. כאשר אביו מתחיל לעבוד אצל השכנה הבודדה, אנחנו יודעים מה קורה רק כאשר אהרון נוכח. מה שמתחולל בדירה בשאר הזמן, נותר רק לנחש ולהבין מהרמזים הפזורים מול עיני הבן. לאהרון יש שני חברים טובים, גדעון וצחי והם משתפים פעולה עם נסיונותיו להתעלם מהמציאות. הם עוזרים לו בנסיון לתרגיל החלצות בסגנון הודיני שכמעט מסתיים באסון ומנסים להתקבל יחד איתו לתנועת השומר הצעיר. כשמגיע גיל ההתבגרות, אהרון אמנם נשאר באותה רמה מנטלית כמו חבריו (ואף מציג יתרון על פניהם), אולם הוא מתעקב מבחינת התפתחות פיזית. הוא לא גובה, לא מתחלף לו הקול, לא צומחות לו שיערות במקומות שאלוהים יודע למה צריך שם פרוה. הוא פשוט נשאר ילד כלפי חוץ.

    השכונה הירושלמית מוצגת בסרט בדומה לעיירה יהודית במאה ה-19. כולם מכירים את כולם ומרכלים זה על זה מאחורי הגב. כל משפחה היא עולם בפני עצמו, אבל הדלת תמיד פתוחה לאורחים. כמויות הבגדים התלויים ליבוש והשטיחים המונחים לדפיקה מוסיפות צבע לבניינים האפורים ולא נראה שמישהו מתעניין בעולם שמעבר לכביש הראשי. כמעט ולא רואים מישהו הולך לבדו בשבילים שבין הבתים, בדרך כלל מסתובבים בחבורות או עם בני המשפחה. בניגוד לסרטו הקודם של ניר ברגמן, "כנפיים שבורות", בו הגיבורים עשו מאמצים לצאת מהבית ומחיפה, ב"הדקדוק הפנימי" טוב להם איפה שהם והעולם הגדול, המיתון והמצב הבטחוני הם רק שמע.

    יש בסרט מוטיב חזק של מעגלים ושבירתם. אהרון צריך לפרוץ מעגל בוגרים כחלק מהקבלה לשומר הצעיר, הוא עומד במרכז מעגל של רוקדי הורה ביום העצמאות ובארוחות, המשפחה יושבת סביב השולחן כך שכל חיסור מורגש ומשבש את הדינמיקה. אהרון תקוע בתוך תבנית קבועה של חיים נורמלים המיועדים לכל בני דורו, אבל הוא כל הזמן מבקש לצאת ממנה, לא אל העולם הגדול, אלא אל העולם הפנימי שלו. יש לו תפיסה שונה של העולם שהילדים והמבוגרים סביבו לא מצליחים לקלוט. הם מסתדרים במעגל כמו שצריך ושומרים על הרציפות של ריקוד החיים. אהרון לא רוצה להיות שם ולהחזיק ידיים בהסכמה, הוא רוצה להיות במרכז המעגל או מחוצה לו. הטיפול בדמות שלו נעשה בצורה יעילה, גם בזכות מקור ספרותי (של דויד גרוסמן) עשיר בתאורים והרהורים, אבל גם הרבה בעזרת הבנה של ניר ברגמן מה עובר בראשה של הדמות. יש לברגמן כשרון כתיבה נדיר, כפי שהוכיח גם כאחד מיוצרי הסדרות "מעורב ירושלמי" ו"בטיפול". הוא מבין את נפש האדם ומזדהה עם המוקצה שרוצה להיות מקובל, אבל לא מתוכנת לעקוב אחר כללים קבועים מראש. עבור אם דאגנית, בתקופה בה זכרון השואה עוד טרי וכואב למדינה שלמה, לשמוע שהילד מסרב לאכול בשר, או שהילדה לא רוצה לחם כי זה משמין, מדובר בהתמוטטות הסדר הקיים. האב החביב והחייכן שאוהב להתבדח ולהתגאות בכך שלא צריך להיות "טליגנט" בכדי לשרוד, מגיע לפעמים לרגעי שבר שרק תסריטאי מוכשר כמו ברגמן יגרום להם להראות לא מאולצים.

    בעניין המשחק, השמות היותר בולטים הם רואי אלסברג בתפקיד אהרון ואורלי זילברשץ בתפקיד האם הינדה. אלסברג לוקה במחלה נפוצה אצל ילדים שחקנים – הוא לא מבדיל בין קריאה של התסריט לביצועו. הוא אמנם מצליח לעורר סימפתיה, אבל אני שוב נותן את הקרדיט לניר ברגמן ודויד גרוסמן שיצרו דמות כה חביבה ומתוסבכת. הסצנה הראשונה, בה אלסברג מדבר על תמונה בבית השכנה, נשמעת כאילו הוא מביט בתסריט ולא בציור על הקיר. חסר לו איזה חספוס שיהפוך אותו לאהרון ולא לשחקן שמגלם את אהרון. אצל אורלי זילברשץ, אולי הבעיה היא עודף חספוס ואני לא מתייחס רק לקול שלה. הדמות של הינדה נראית כאילו נכתבה במיוחד עבור זילברשץ, עם המבט, הקול ושפת הגוף המדויקים לדמות כה ממורמרת. הינדה קנאית ומתערבת בכל דבר קטן, אבל ברור שיש בה הרבה אהבה ורצון טוב וזה הצד שמתפספס אצל אורלי זילברשץ. היא בחירה כל כך מתבקשת לתפקיד, שקשה לה להפתיע וחוץ מכמה רגעים קומיים מוצלחים, הינדה נראה כמו דמות שחסר בה רובד יותר עדין, גם אם מוסתר היטב.

    אם לבחור את השחקנים הטובים ביותר בסרט, אלה יהיו יהודה אלמגור ויעל סגרסקי. אלמגור מגלם את משה באמינות מלאה. יש לו את המראה של ניצול שואה שמנסה להשאיר את העבר מאחוריו. הוא עושה מבטא מצוין וכל מילה אצלו מקבלת משמעות נוספת, גם אם מדובר בהפגנת בורות כמו ציון שמה של האופרה "אגם הברברים". יש לו מבט שובב שמאזן היטב את מבטי הכעס הכבוש של אורלי זילברשץ וכשהחזות המחויכת נשברת, אפשר להבין למה מבלי לשאול. יעל סגרסקי הצעירה מגלמת את האחות יוכי. לדמות עצמה אין הרבה מאפיינים והיא שולית ביחס לאהרון וההורים, אבל סגרסקי ממלאת אותה בתוכן ורגש. יש לה את המבט וטון הדיבור שגורמים להאמין שרואי אלסברג הוא באמת אחיה הקטן ושהיא באמת דואגת לו, אבל לא יכולה לעזור מעבר לעידוד פה ושם. ככל הידוע לי, אין לה נסיון נוסף במשחק מול מצלמה, אבל היא יודעת בדיוק מה לעשות ואיך להביע את הרגש הנדרש על המסך. אני מקווה שעוד נשמע ממנה בעתיד.

    "הדקדוק הפנימי" הוא סרט לא פשוט לצפיה. רוב הזמן, הוא מתנהל כסיפור התבגרות רגיל, שזור בנוסטלגיה שתגרום לזוג המבוגר בשורה מאחור בקולנוע לשחרר אנחות געגוע. עם זאת, ישנם רגעים בהם חוסר הנוחות משתלט וגורם לסיטואציה שהחלה כתמימה ומשעשעת, להפוך לרגע דרמתי ומאיים. לא פעם חשתי שאהרון נמצא בסכנה גדולה, אפילו מצד האנשים הקרובים אליו ובאמת דאגתי לשלומו. יצאתי מהאולם עם תחושות מעורבות. מצד אחד, סרט נהדר ומהנה לצפיה שעומד בסטנדרטים בינלאומיים ומלהטט בעדינות בין הומור ודרמה. מצד שני, יש בו חלקים טורדי מנוחה והוא לא משאיר את הצופה עם תחושת סיפוק בכל הנוגע למתן תשובות וסגירת מעגל. טוב, ציינתי שאם יש דבר אחד שבולט כאן במיוחד, אלה המעגלים שנפרצים. גם המעגל שהקבוע של צפיה בסרט ויציאה ממנו ללא מבט משתומם, נשבר כאן. זה יכול בהחלט להרתיע חלק מהאנשים, במיוחד אלה שמצפים מסרטים להגיע לנקודה אחת ופתאום מוצאים עצמם במקום אחר לגמרי. אני מאוד אהבתי ושמחתי לראות סרט שלא מנסה לספק אף אחד ונשאר נאמן לכל אורכו לכללי העולם הפנימי של הגיבור.

    דרג את התוכן:

      תגובות (1)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        22/11/10 22:49:

      הי אביעד,

       

      איזה קטע. אשתי פותרת את התשבצים שלך ואני קורא את הביקורות שלך.

       

      ראיתי אתמול את הסרט ודי נהניתי, אם כי כל הזמן הרגשתי שיש רבדים, רמזים וסימבולים שאני לא מבין. הביקורת שלך הוכיחה שצדקתי.

       

      מבקר אחר כתב, למשל: "מי שמיצמץ לא הבין למה אהרון הפך לצמחוני ומי שבר את חלון המכונית". אני לא מצמצתי ועדיין לא הבנתי. כנראה שצריך להיות מבקר כדי להבין פרטים כאלה.

       

      שרולי

       

      ארכיון

      פרופיל

      אביעד שמיר
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין