הבית שממנו התחיל הסיפור... ~ ~ ♥ ~ ~ אחרי "ליל הבדולח" הלכו והצטמצמו הזכויות והחירויות של היהודים בהונגריה. ילדים לא הורשו לבקר בבתי ספר, אנשים סולקו ממקומות עבודה ולבסוף גם הוגבלה תנועתם. בין אלה היה גם האלמן הקשיש איגנץ וויס, שלוש מבנותיו: אילי, אדל וטרי ושלושת בניו: אלבי, זיגי, ומיקלוש, שהיה אז בן 31. אולגה, הצעירה מכולן, הייתה בעת ההיא בווינה. המשפחה נעצרה והוכנסה, כאחרות, לווילה גדולה שהולאמה, כשזקיף הונגרי דרוך ניצב בפתח. אין בא ואין יוצא.
באחד הימים הובאה למקום, אישה הדורה במעיל ומוף מפרווה, חבושה בכובע תואם, שהסבה אליה מייד את כל העיניים. כל השאר היו אנשים ממעמד הפועלים. ניכר היה בפניה שהיא מבוהלת והלומה. רק ביקשה לדעת אם יש מיטה פנויה. מיקלוש הנפעם, ליווה אותה בעיניו עד שמצאה את מקומה, הניחה את מיטלטליה והתיישבה על קצה המיטה. הבחין בגווה הדרוך ובעיניה המתרוצצות, שלא לאבד רמז לאשר יבוא בהמשך.
בכישורי ההישרדות שפיתח משחר ימיו, התיידד מיקלוש עם שומר הסף ההונגרי והיה היחיד מבין העצורים שהורשה לצאת פעם אחת ביום, לקנות סיגריות, מעט סלאמי ומשהו להמתיק למשפחתו את הכליאה. שם לב כי האישה ההדורה חותכת כל סיגריה לשניים והביא גם לה חפיסת סיגריות... משהסתגלה מעט לנסיבות, גילתה לו את שמה וכי הגיעה לביקור משפחתי מווינה, שם היא עובדת כרופאה בבית חולים. עם שנפתח הדיאלוג, הרחיב גם ליבו להביא לה, בנוסף לסיגריות, סלאמי ושוקולד מריר שהעדיפה, כמוהו...
מעולם לא בא מיקלוש בין אנשים מן המעמד הבורגני. גברות מסוגה של זו פגש רק בפרפומריה של דודתו בווינה. כבוד גדול ראה לעצמו שהאישה ההדורה והאינטליגנטית הזו, מבקשת את קירבתו. עבורו היו כל שיחה עמה, כל מבט וחיוך מרומז, אישור שהיא רואה בו אדם ראוי, למרות מעמדו הפשוט. ומה ראתה בו מרְיה?
במקום אליו נקלעה לפתע, לא היה שום ערך לתרבות המפוארת שעל ברכיה חונכה. מה הועילו לה, בבית השמור הזה, ידיעת הלטינית ושפות אחרות, התמצאותה המופלגת במוסיקה קלאסית, ביקוריה במוזיאונים ושיחות הסלון המלומדות עם עמיתיה? מעולם לא נאבקה על דבר, מעבר להתעקשות על גישה טיפולית עבור אחד הפציינטים במחלקה שלה. שום מיומנות לא הייתה לה בהתמודדות מול אתגר הישרדותי, מה גם שהעתיד היה לוט בערפל. במרחב הזה היה גבר אחד בלבד שטיפח יחסי אמון מיוחדים עם הזקיף הדרוך ואך טבעי שראתה בו מנהיג ומושיע. העובדה שהיה גם שרמנטי ואדיב, לא נעלמה מעיניה... אבל לבבות מורעבים בצל איום לא נודע, מתעוררים גם מבלי לבחון ולנתח סיבות. די להתאהבות בחיוך, במבט, בקול, או בתנוך אוזן מצודד ...
קבוצות העפלה החלו להתארגן. מיקלוש דאג שהוא ומרְיה יהיו באחת הרשימות. כל ההפצרות בשאר בני המשפחה הושבו ריקם - האב הקשיש, בניו ובנותיו, העדיפו להמתין במקומם, עד אשר תשוב השפיות להאיר באירופה...
האנייה התורכית הרעועה הועמסה במעפילים, פי שלושה מקיבולתה. התזונה הגרועה והדחיסות הנוראה, רוששו רבים מכוחותיהם ומחלות זיהומיות שונות פשטו כמגפה. מרְיה הייתה חסרת אונים להושיע, ללא תרופות, מה גם שבעצמה בילתה בעיקר על הסיפון, מקיאה, מחמת התנודות, כשבכרסה כבר החלו להתפתח חיים חדשים...
ב-10 ביוני 1940 הכריזה איטליה על מלחמה נגד בריטניה וצרפת. פלשתינה הייתה מאוימת ובלילות שרתה חיפה בהאפלה מוחלטת... ב-13 בחודש, אחרי יום עבודה מפרך, גישש מיקלוש דרכו לבית החולים, לבקר את מריה התשושה לאחר לידת מלקחיים ולהתוודע אל הצרור המחותל שמעבר לחלון...
אחרית דבר ~ ♥ ~ כשצייר זיגי את הבית, לא תאר לעצמו שתוך פרק זמן קצר, יוצאו ממנו, הוא ושאר בני משפחתו, וכל שיישאר אחריהם, יהיה הרישום של הבית ברחוב SZABOLES-UCCA . 10 שנים יחלפו עד שאחייניתו תבין מה הייתה אותה "ארץ רחוקה", שסיפרו לה כי נישאר בה עם שאר הדודים מן התמונות שבאלבום. עשרות שנים יחלפו עד שיֵצא בנה, הדר, במשלחת של חיל האוויר לפולין ולהונגריה וכך יכתוב, בין היתר, בחוברת עדים במדים: "בדרך לבודפשט, נשאתי בכיסי את העדות היחידה, את המזכרת האחת שנשארה – ציור הבית ברחוב סבולצ'וטסה 39, אותו צייר זיגי, אחיו הצעיר של סבי, זיכרונם לברכה. לא אוכל לתאר את ההתרגשות שאפפה אותי, כשהצלחתי לאתר את הבית, עומד על תילו, דומה להפליא לזה שבציור מלפני למעלה מ-60 שנה, כשאני נוגע בידית הדלת שפעם נפתחה בידו של סבי, מביט בחלונות שפעם השקיפו מבעדם הפנים של בני משפחתי האבודה... נזכר אני בסבא מיקי, שאיבד כמעט את כל משפחתו, נזכר בו ובוכה, נזכר ומתגעגע, נזכר ורוצה לעטפו בחיבוק ולשאול את כל השאלות שלא ידעתי לשאול בילדותי..." ~ ~ ♥ ~ ~ כיום משמש הבית בתור ספרייה רפואית, לשירות בית חולים סמוך.
|
