אני שוכב שם על הדשא יום יפה, אחד מאותם ימי סוף הקיץ שאינם חמים מדי, רוח קרירה ומלטפת מתגנבת לי מתחת לבגדים ומשחקת עם שיערות גופי, קצת מדגדגת. אני לא מגיב, נעים לי. לא, אני לא ישן..
אני שוכב שם על הדשא עיניי פקוחות, הן רואות, עוקבות. אוזניי שומעות, ראשי מקשיב. אנשים עוברים, ממהרים. המקום לא ממש מזמין: בית חולים. מבפנים, אפשר להרגיש את האוויר העומד, את המתח, הפחד, הכאב...והריח, לא מוגדר, כבד, לא נעים. דווקא מוזר, מנקים כאן כל הזמן, כאילו יצליחו לטהר ותשתנה התחושה. פה, בחוץ, שונה. מצאתי לי נווה מדבר.
אני שוכב שם על הדשא אנשים עוברים ומסתכלים. שואלים את עצמם, חייבים לתת תשובה: הוא כנראה חולה, הוא נראה סובל, כמה נורא להיות בודד... בדידות, איזה משקל יש למילה! מילה קשה, מעין קללה או מגבלה, בחברה בה זוגיות ומשפחה הם ציון דרך להצלחה, לחיות לבד זה לחיות למחצה. מילה שמעלה בך חרדה ובאחרים, חמלה.
אני שוכב שם על הדשא אני לבד, להיות לבד זה לאו דווקא סוג של נכות, אי התאמה לאחרים או לחברה, אלא יותר סוג של ברכה, אינטימיות עם עמצך, הזדמנות למסע פנימי ולמפגש עם עצמך. אפשרות ללמוד לחיות למענך ולא רק דרך האחרים.
אני שוכב שם על הדשא אני לא נוהג להתבלט, נראה לגמרי נורמלי, חיי משפחה, עבודה לצד עמיתים, מוקף חברים, ממש "אחד שמצליח". אז מה כל זה... שקר? לא, זו מהסגרת... ובתמונה? בתמונה, זה אני.אני לבד שם, וטוב לי.
אני שוכב שם על הדשא היום, נתתי לי הזדמנות להתבונן מבלי לזוז, בלי לחוות דעה, ללמוד, בלי לשפוט. הבדידות שבפנים היא לי מקום של שקט, מקום שבו אני מקשיב רק לי, אני שומע את עצמי. |