באת אלי את עיניי לפקוח

בדיוק כשחשתי שאין בן אדם, ו ויתרתי.

הוא הפציע - חבר נפש שלי

יש לי פה חבר יקר שבחר לכנות את החיים כאן כמדמנה אנושית אשר שם הוא מוצא מידי פעם חלקו אלהים טהורו והביע צערו על הדלות שבנשמות הטהורות אשר מסביב.

ובכן, לא היא וכן היא:

שנים שאני צועדת ופגשתי והכרתי אלפים של אנשים, שלא לזכותי ומשזכותי פיתחתי כישורים של MRI כאשר מדובר באנשים. חלפתי וידעתי דרכים באנשים והפכתי להיות מי שאני בזכותם ובזכותן!

פעם אחת בחיים אולי פעמיים מגיע גבר, מגיע בן אדם (בהחלט בסדר הזה!)

שטוב הלב שלו ועומק מחשבתו גומרים ("גורמים" - החלטתי להנציח את הטעות הפרוידאנית, אמיצה משהו :) )  לי למחשבות שניות ושלישיות אבל בעיקר מחשבות המפשיטות אותי מול מראה.

ואני מתרגשת. מאוד מתרגשת! ממש עד דמעות. הוא מפשיט אותי, הוא מראה לי את עצמו בכזה אומץ..שאני חוגגת. שאני מתעדנת, לכבודו. מתנגדת. נמלכת בדיעותיי, מתפשטת גם אל מולו כי ישלו סטנדרטים של בן אדם והוא מבן היחידים שהכרתי שהוא גם יפה, גם חכם וגם עניו, תכונה בלתי נספרת בעליל במחוזותינו. אצלי? היא מאוד נספרת! אני מעריצה אותו!

להיות במחיצתו, זה המון דברים בבת אחת באותה אלפית שניה. זה מרגיש כמו ללכת לטיפול אצל מטפל/ת תותח וכשהוא נוגע בנקודה חשובה אתה גואה בך מרגשות ובום המפץ הגדול מתבקע. דמעות לרוב, דמעות קדושות כאלה, דמעות של אינטימיות, של אדם אצל עצמו.

מרגיש כמו אמא יונה מאכילה את הגוזלים, מרגיש כמו חבר מהגן. מרגיש כמו קדושה.

אז "פגשתי" מישהו כזה,

שפעם ראשונה אני נתקלת בטהר ("טוהר" בכתיב מלא) שרוחץ אותי, שמפגיש אותי וגורם לי לחגיגה אצל עצמי. שיואו הוא כל דומה לי לאני שבלי המגננות. שזה מבהיל!

בכל פעם שאני פוגשת אותו אני מנשקת אותו בצוואר ובחזה (גבוה) ומחבקת אותו כאילו אין מחר, אבל משתדלת לעשות את זה קצר.. כדי לא להלחיץ אותו אולי, מרחמת עליו שלא מעוניינת לחלץ ממנו רגשות בכפייה. (גם כדי לא להחיץ את עצמי, כי כשהוא בסביבה אני נלחצת וזה ממש אבל ממש לא מתאים!)

שאני מטפלת בו בהווייה שלי בעדנה ורוך כמו שלא הכרתי בי קודם שיש בי רצון לתת, תמיד התהלכתי עם התחושה שיהלומים בלי גלץ, בלי פגם לא מציגים בשוק ושמרתי לעצמי ולעצמי בלבד, עד שהוא יבוא.

והוא בא! המראה שלו מראה על ברו.  "יופי" כמו שיופי צריך להיות מוגש. מתקיימת הלימה בין הפנים לתוך. האצילות. הבחוריות. החברמניות, החושניות הבלתי ניתנת לריפוי..חחח

נדיר

בא בעדינות, תמיד באומץ לב! זה שואג ממנו הכוח שלו! שהוא לא עושה עניין מזה שהוא חזק!

שזה משגע אותי שהוא לא נרתע ממני! נושם בעדינות את החיים, שם לב לפרטים ובעיקר גבר גבר שלא עושה הרבה רעש.תכליתי.

והוא חבר טוב שלי ואין סיכוי שנהיה ביחד. כי ככה זה.

אני מעשנת והוא מתעב את זה!

אני ליליפוט והוא אוהב גבוהות ורזות ואצלי האירוח והמטבח אימפריה...

והוא אינטיליגנט יותר ממני ואמיץ יותר ממני - כזה דבר עוד לא פגשתי! (נשמע פלצני אבל אני ממש לא, אלו פני הדברים) יש לי אמנם IQ שגעוני ובכל זאת לידו אני מרגישה קצת פחות ואין הסבר וגם לא מזיז לי. אפילו משעשע אותי שהוא יותר חכם ממני...חחח..מ'כפת לי..

הוא בעיקר מלחיץ אותי.

אבל הוא מצליח להכיל אותי!

ובמבט וחיוך והוא החבר הטוב שלי. אני מאמינה בו ב- 100% ויש לו את הקול שלי ב- 100%.

עוד לא נולד מי שיצליח להכיל אותי! באמת להכיל ולא להיבהל ממני, זה קרה לי כשהייתי בת 19 מאז לא קרה שום דבר דומה!

כפרה עליו ועל כל צעד שהנשמה שלו לוקחת ורוקדת.

ויש לו איזה מאה ילדים.. וכמה אקסיות על פי חוק ועוד עשרות שלא על פי חוק.. חחח..הוא מחוזר כמו הוליווד סטאר ואף פעם לא עושה ענין מזה. שליו, מכיר את החים מהטוסיק ויודע מה חשוב באמת. מלך!

עד שהכרתי אותו, חשבתי שרק אני מחוזרת כמו אין מחר ושרק אני שומרת על ענווה, הנה בום! לפנים נוק אאוט, עוד בן אדם ביקוןם מסוג גבר שלא "מתעלף" מזה שהוא פופולרי.

והוא גם קצת טמבל לפעמים, סתם טמבל..כזה תמים ותם...או שלא..- לא יודעת!

אבל בנשמה שלי הוא נוגע!

וככה זה יישאר, נעים וחגיגי ומרגש - מלא כבוד.

אני מכבדת אותו מאוד. מאוד.

מקדישה לו את השיר "סליחות" לאה גולדברג

* שיהיה בריא, אני לא אוהבת שהוא חולה, הוא גם אמר "אני לא מרשה לעצמי להיות חולה"

ואני אומרת לך מכאן: אתה בריא כמו שור! וכל פיפס שיש לך שלא תרגיש טוב תמיד תוכל "להתאשפז" אצלי.

כי אתה חבר שלי, אתה מכיר אותי. אני מראה לך אותי ואתה מראה לי אותך.