| אישה כתבה לי שהיא קוראת בי את נבכי ליבה (נעבעך, ליבי). זה הזכיר לי שמישהו אמר שאנחנו (אנשים, בני הדם) יותר דומים מאשר שונים, בסופו של דיבר ---------- כעת אני מאד אחד ומסתכל מאד בשקט -------- אין לי השנה סוכה לשבת בצילה (גם לא לישון). כלומר יש לי, היא רחוקה עכשיו. יושבים בה יולד ויולדת שלי. בערב סוכות, אחרי האוכל, אמא מוציאה שקית (שהיא שומרת. אחת מני אלפים. זה דור שגדל על לשמור בבדים. מאז שגילתה (בארץ) את סוד שקיות הניילון, היא לא מפסיקה לאסוף אותן. ולשמור עליהן. ובתוכן. כל מה שיכול להיכנס בשקית. לפעמים גם מה שלא. ואז עוטפים בהן. זה הדבר הנגיע, הנגיש, שיש לה ממנו הכי הרבה. זה ואוכל) עם חתיכות וקרעים של בדים צבעוניים, סרטים מדובללים מנייר בגוונים שכבר דהו, וערימה של צמר גפן. אבא יושב (בסוכה. תמרים, שקדים וצימוקים. ותה נענע. עם תיון) ומקשט את הלולב. באדיקות. מלפף (זו נהדרת) סרט בסרט ובד ובבד. ובקצה הלולב שמים קצת צמר גפן, לשמור על הקצה (אני לא תמיד יודעת. לשמור על הקצה) שלא יינזק, שלא יתפרד מעצמו. את צמר הגפן מחזקים בסרט, אבל בעדינות מאוזנת, שלא ייצא מקלקל זה שבא לברך -------- לאתרוג יש קופסא מיוחדת ומצע. צריך להיזהר בו, בפיטם (כי הוא כל העניין. אם לא זה, פסול. אף פעם לא נפסל אצלנו בבית. לא סתם אומרים מהודר. צריך לראות את המבט הגאה של אבא, מתהדר בו) להחזיק מלמטה (העיניים של אבא היו מסתכלות בנו חרדות, כשלקחנו אותו ליד). האינסטינקט הראשון החזק זה לקרב אל האף ולנשום אותו פנימה. רק אחר כך לראות את הגבשושיות המדויקות על הקליפה. יצירת פאר, אם מתעכבים עליו רגע --------- פיטם נכתב פעם כפיטמא שאם נתפרדה מהפרי כחלק מתהליך טבעי, הוא עדיין מותר. חושבת על פטמה שנפרדת מתחושה. אישה שראיינתי, זה עשה אותה עצובה. לרגע חשה פחות אישה. אחר כך מצאה כי נשיות מצויה בראשה --------- הלכה בשקל: אם קונים אתרוג בצ'ק דחוי, אסור לברך עליו ביום טוב הראשון (האר"י אמר שלא טוב לקיים מצוות בחינם) --------- בשולחן הגדול יש קנקן זכוכית גבוה, עם מים מתחלפים. הערבה העצובה וההדס שמשיב ריח (בקיפולים באצבע) באים מהכניסה לבית. זה מה שאבא שם באדמה: זית, תמר, לימון, הדס, ערבה. ונענע (פעם היה עושה ניסויים בעגבניות) אחי הביא לו שקדיה. היא החברה הכי טובה שלי בכל גינה --------- בערימה של עציצים יבשים, מחכות בשקט מופתי, פקעות. מחכות לאצבעות (שלי) שיסדרו. ולמים -------- גשם בסוכה. אוכל מוב(ה)ל פנימה במהירות. נייר קרפ משחרר צבע על סדין לבן מתוח. אמא מברכת וצוחקת ואומרת תודה. לאל ---------- (כשמתחיל כזה זיכרון להפציע, רק אלוהים יעזור. לא רוצה לעצור) ----------- אתמול ירדו לי שתי דמעות (בשקט) על זה שגדלתי כל כך. בשנה. ואמא שלי לא ידעה כלום מזה. ובכל זאת אמרה לי: תהיי חזקה -------- אחד צעיר שאני דיבורית בשבילו, לובש פתאום בגדים בצבע זית. כתבתי לו: תהיה גם חלש. ככה תתחזק ------------- כבר גמרתי כמה פעמים בחיים שלי. הפנים שלי נרגעות ------------ גופי נקטן ומתנמך אבל ראשי כל כך גבוה (נ. אלתרמן) ----------- אם ירכיים היו מדברות, היו לך עכשיו צלצולים באוזניים ---------- שיכורה ולא מיין. לגמור ולא מזין --------- ילדה אחת שאלה את סבתא שלה איפה הכלבה (שמתה) "נו, באמת, סבתא, איפה היא?" ---------- מכל החורים זה יצא לי |