לא ידעתי אם להתקשר לאמא שלך או למשטרה, בעיקר רציתי להרוג אותך, אם כל הכדורים האלה לא היו הורגים אותך קודם. אני לא יודע למה רצית שאראה שכל כך כואב לך, הכאב הזה היה ממוקד בך, אולי בו, לי כבר כמעט ולא היה חלק. אולי רצית שארגיש אשמה, כאילו אני אחראי לבגידה שלך ומה שבא בעקבותיה, או שהיית זקוקה לידיעה שלמישהו אכפת ורואה שאת כבר לא מצליחה לנשום. אולי רק אותי הצלחת להעיר, אני לא יודע. בהתחלה היית מעירה אותי בשעה שלוש בבוקר כמעט בכל לילה, כשהיית עוברת ברחוב שהתהלכו בו כלבים גדולים ונבחו עלייך כשחילקת עיתונים. והיו גם הלילות הרחוקים בהם ניתקתי את הטלפון רק כשהייתי בטוח שאת חולמת, אחרת היית מתעוררת ומתקשרת חזרה, טוענת שבכלל לא ישנת. ידעתי שאת רעועה, ואהבתי, והיה לי הזמן. ויש משהו נעים בלהיות המקום הבטוח, למרות שמהר מאד זה הפך לקשה ומכעיס ורציתי לברוח מהנזקקות שלך. אבל נשארתי, אולי כי חשבתי שיש לי כנפיים ואני יכול להציל אותך, או שלא רציתי להתמודד עם המחשבה של להיות שוב לבד אחרי תקופת שפל.

אני זוכר שהנחתי את האצבעות שלך על גבי צוואר הגיטרה ונישקתי את שלך. כמה דקות אחר כך בחרת לספר לי כל מה שקרה. החושים שלי זעקו לפני כן, אבל הייתי נכון מדי לשקר לעצמי. ואת, היית צריכה לספר ולברוח, או לפחות לא להיות מספיק טיפשה כדי למנוע ממני ללכת, מבלי להבין כמה מנגנונים פרימיטיביים נכנסים לפעולה, שזה כבר לא אני מולו את ניצבת. בוז וגועל, בוז וגועל, בוז וגועל, אין דרך חזרה. כשאמרת לי שהאשמת אותי אחרי שהזדיינת אתו נותר בי רק רצון להכאיב לך.

אבל הצלחתי למנוע את עצמי מלהפוך את המכונית לכבשן, מניצול ההתמצאות במערכות הרגשיות שלך כדי לענות אותך. לפחות חלקית, באותו הלילה. לא עבר הרבה עד שהתחילו להגיע השיחות, חרדת הנטישה, הטירוף, אבדן השליטה. בוז וגועל, בוז וגועל. אין מהם דרך חזרה. גם אם ניסיתי למנוע ממנה, ואולי לא באמת רציתי למנוע, האכזריות דלפה. רעיונות בקליפות דקות שהותרתי לך להבקיע, זוויות ראיה מעוותות. לך לא יכולתי לסלוח, כי ראית את הכל. ידעת מאיזו תהום גררתי את עצמי בציפורניים ומתוך אנוכיות וחוסר רצון לוותר סיכנת אותי בנפילה חזרה אליה, אפילו שנותר לי רק עוד סנטימטר אחד של חופש. יותר מהבגידה, הפחדנות והמוסר העקום שלך הטריפו את דעתי.

ואולי זו אשמתי, שמצאה חן בעיני התלותיות שלך מלכתחילה, שהצורך שלך בי עורר בי שוב איזו תחושה של משמעות, גם אם קטנה, במקום הנורא ההוא. והייתי צריך להבין מוקדם יותר את ההשלכות של החיבור הרופף בין ההיגיון למעשים שלך. והנה, אקורד הסיום - מוות טלפוני. כמעט תא התאבדות. הבטן שלך לא יכלה להחזיק אותם. אני לא יכולתי להחזיק אותך.