כבר 3 חודשים וחצי מאז שאת כבר לא פה.

הפינה שלך בבית מעולם לא הייתה כה ריקה.

הכלי של האוכל שלך ריק, והרצועה בתוך שקית,

כל פעם שאני שבה הביתה אני מכינה את עצמי לטיול איתך.

הכל במעין סחרחורת,בין זכרונות שלך לזכרונות בלעדייך.

אנשים אומרים שאת רק כלבה,

שעל אף בנאדם לא מדברים ככה,

אבל כלכך עצוב שאת לא פה.

ביום כיפור הרהרתי אודותייך, האם את סולחת לי?

האם את מודה לי ששחררתי אותך?

אני לא יודעת עדיין, אבל טרם סלחתי לעצמי.

אני מפחדת לשחרר.

כאילו שכבר לא תהיה משמעות אם לא תנכחי במחשבותי. בחיי.

לך, שהיית החברה הכי טובה שלי. והיית כלכך טובה.

מעולם לא דרשת אוכל, או טיול,

פשוט היית שם, ונתת לי להציק לך, להרים אותך ולסובב אותך כשהייתי קטנה

והקשבת, וחייכת וניחמת כשהייתי צעירה וסדקו לי את הלב.

לא משנה כמה כלבים יהיו לי בהמשך, אף אחד לא יחליף אותך.

 אזכור אותך תמיד.ואוהבת אותך לנצח

.