הארי פוטר נולד באדינבורו, ב- the elephant house. ג'.ק. רולינג התחילה לכתוב אותו כאן על מפית.

בכל ביקור שלי בעיר הזו, שהקיץ בה גשום וקר כמו חורף בארץ, אני מקפידה להיכנס אל ה-elephant house לקפה לפחות פעם אחת, ולכתוב משהו על מפית. אומרים שגם טירת הוגוורטס, בית-הספר לכישוף ולקוסמות, זה בעצם George Heriots' school, מרחק כמה דקות הליכה.

האם כדאי להביא לכאן בשנה הבאה הפקה מהארץ? אני רוצה לברר את התשובה לשאלה הזו. תחשבו על הפסטיבל לתיאטרון אחר בעכו, אבל גדול פי 300. כל אחד מה-  venues  הגדולים והמובילים שבהם מתקיים פסטיבל הפרינג' באדינבורו, הוא כמו פסטיבל עכו, במספר המבקרים, במספר ההצגות ובאינטנסיביות.  2400 הפקות. זה המקום שבו מגלה הממלכה הבריטית את הדבר הבא בסטנד-אפ. גם רוב הפליירים שנדחפים לך לידיים ומנסים להיות הכי מגניבים שאפשר, הם של קומדיה. אותנו זה לא ממש הגניב, וחיפשנו דרך אל הצגות התיאטרון והמחול שמעניינות באמת. ראינו 20 מופעים – תיאטרון, מחול ותיאטרון גוף. לוקח זמן עד שמאתרים מה באמת כדאי לראות, ובינתיים אוזלים הכרטיסים למופעים השווים. רוב ההפקות הן סטודנטיאליות, ובימים הראשונים, כשהלכנו מהפקת בוסר אחת לשנייה, הלכה וגברה גם תחושת התסכול וההחמצה שלנו.

אנחנו -  זה הארי קאלמר, ידידי מיוהנסבורג, סופר, מחזאי ובימאי שכותב באפריקאנס, ואני. אנחנו חברים דרך AWgrads – בוגרי הספר "דרך האמן" של ג'וליה קמרון, קהילת yahoogroups מאז 1998. חברים כבר 11 שנה אבל נפגשים עכשיו בפעם הראשונה "ממש". היה מרתק להשוות נקודות מבט. שנינו מגיעים לאדינבורו השבעה והשקטה מארצות קשות-יום. מסביב לבית שלו יש גדר חשמלית, והרחוב סגור בגדר בצד אחד ובשומר בשכר בצד השני. הילדים המתבגרים שלו  לא יכולים להסתובב באופן חופשי ברחוב, לא בלילה וגם לא ביום, כמו חבורות הנוער שאנחנו נתקלים בהן. הארי, שמעריץ את מנדלה, שהיה בין הפעילים נגד האפרטהייד, מיואש. אני מספרת לו על העיר ללא הפסקה תל-אביב.

אם ה- venues הגדולים של פסטיבל הפרינג' הם כמו פסטיבל עכו – אפשר להשוות את הפסטיבל הממוסד והבינלאומי של אדינבורו – לפסטיבל ישראל. ראינו הצגה אחת של הפסטיבל הבינלאומי: Vieux Carre' ("הרובע הצרפתי" בניו-אורלינס בארה"ב), מחזה של טנסי וויליאמס בביצוע The Wooster Group מניו-יורק,   בתיאטרון הלייסאום המלכותי – מסוג התיאטראות הגדולים בלונדון, עם מרפסות ותאי צפייה בכמה קומות ישיבה. מירקם של חיים בבניין משותף, ללא עלילה מסודרת, כשכמה סצינות מתרחשות במקביל על במות-משנה שהשחקנים מזיזים בעצמם. אינטימיות בין גברים, עירום גברי חשוף בוידאו המוקרן על המסך, ומשחק מינורי, שקט, כמעט נטורליסטי. ובכל זאת – זה לא עבר. חיפשנו את הקסם  – וקסם לא היה. נאבקנו בניקורי שינה כדי לראות את ההצגה עד הסוף. אולי המחזה אינטלקטואלי מדי, ואולי הפקה ניסויית מהסוג הזה מתאימה יותר לתיאטרון אינטימי, כזה שהקהל ירגיש בו חלק מההתרחשות.

אנחנו מוטרדים: איך בכלל מתבלטים בין 2400 הפקות שרצות במקביל? הרי אין טעם להסיע הפקה מישראל או מדרום אפריקה – אלא אם כן מקבלים משהו בתמורה. לא באים לפסטיבל אדינבורו בשביל לעשות כסף, אומרת לנו אליסיה, החברה הסקוטית שלנו, שהציגה בפסטיבל בשנה שעברה. שאלתי את ריצ'רד דה-מרקו, שבגיל 80, הוא עדיין ממנהלי ה-  Zoo Roxy, אחד מאתרי ההצגות המרכזיים. זה עולה הרבה כסף להביא לכאן קבוצה מחו"ל, הוא אומר. כדי שישימו לב אל ההפקה שלך, צריך שהמבקרים של The Guardian ו- The Independent מלונדון ידעו עליה מראש, יחפשו אותה כאן ויכתבו עליה. אם תגיעו לכאן עם הפקה ישראלית-פלסטינית מעניינת, ואם תקבלו ביקורות טובות, סביר שהאולם יהיה בתפוסה מלאה, שההוצאות יוחזרו, ושההשתתפות בפסטיבל אדינבורו תהיה, אולי, קרש קפיצה.

למה אין כאן יותר ישראלים? – אני מוטרדת. כמיליון מבקרים בפסטיבל, ואין הצגה ישראלית אחת. אז אולי צדיקים מלאכתם נעשית בידי אחרים. דרך חיפוש באתר הפסטיבל הגעתי אל The Fever Chart,  מחזה של  Naomi Wallace המתאר שלוש נקודות מבט על המזרח התיכון, בביצוע סטודנטים מאונ' וורוויק באנגליה. ספרים בשמיניות של דומינו על הרצפה מייצגים את "חומה ומגדל" ואת מחנה הפליטים רפאא בעזה, ו "יובל", "שלמה", "עלי" ו"אחמד" במבטא בריטי כבד. הם נאיביים להחריד, חשבתי. לאט ובהדרגה נסחפתי איתם. יובל הוא חייל ישראלי שגסס ומת בזרועותיה של האם הערבייה, שבתה נהרגה, בטעות, מאש טנקים ישראלים. האם הערבייה מבקשת להביא אל אמו של יובל את שלוש הדקות האחרונות של חייו.  הזוי, סוריאליסטי – אבל גם מפתיע ונוגע ללב, אפילו מצמרר.

איך הצליחו כמה סטודנטים בריטיים לגעת כך במורכבות של מה שקורה אצלנו? מאיפה הרגישות וההבנה כלפי נקודת המבט הישראלית? הבימאיות (מהולנד ומאנגליה) ושנים מהשחקנים מסבירים לי את תהליך העבודה. "נדרשנו להשקיע המון מחשבה וחקירה בכל נקודה, וחיפשנו את המפגש האנושי בתוך הסיטואציה הפוליטית, לא את הפוליטיקה", אומרת קארה, הבימאית. "אנחנו חיים בתקופה מאוד מוזרה. כאילו כולנו חיילים במלחמה שאנחנו לא יודעים עליה דבר. אבל מבחינה אנושית – אין צד אחד וצד נגדי, כולנו באותו צד", אומר בן, ששיחק בהצגה את הצד הערבי. כשחלקו פליירים ברחוב אמר להם איזשהו ישראלי שאין להם זכות לעסוק בנושא כי לא היו בישראל והם לא מבינים כלום.  "צופים בהצגה אמרו שאנחנו מתארים את מה שהעיתונאים לא יכולים לבטא – את האנשים שחיים בתוך הפוליטיקה".

אני חושבת שבפסטיבל שיש בו מליון מבקרים, חשוב שתהיה נוכחות ישראלית ברורה וחזקה. "תביאו לכאן הצגות פוליטיות", הארי מציע לי. הוא כתב וביים מחזות פוליטיים ביוהנסבורג בימי האפרטהייד. "לתיאטרון פוליטי יש כוח והשפעה, וחשוב שיכירו בכם באירופה". אנחנו בישראל מאוד עסוקים בעצמנו, אני אומרת. אבל, בכל זאת, זה משהו לחלום עליו: כמה הצגות ישראליות מעולות, עם עוצמה ונוכחות, באדינבורו בשנה הבאה.

באחד הערבים נמלטנו מהגשם הסוחף אל סנדוויץ'-בר קטן ב"גראסמרקט". פתאום שמענו פיצוצים. שנינו נבהלנו. "חשבתי על טרור", אמרתי. "חשבתי על שוד", אמר הארי. למעלה ממול, מעל הטירה שהתקיים בה באותו זמן, בגשם, מופע הטאטו המסורתי, צבעו מניפות של זיקוקין את השמים המאפילים.