
מאזינים יקרים! חברים רבים ידעתי ואיבדתי במרוצת השנים,בין המלחמות הראשונה והשנייה,ועל אדמת אירופה כשחייתי עם הפרטיזנים האמיצים ביערות וכל מזוננו היה פגרים מיזדמנים. במלחמה על מולדתי,קרבות מרובים ועקובים מדם (פוקלנד שלך אני לנצח),חברים גם איבדתי בקרבות רחוב וקטטות על פיסת לחם,לדאבוני הרב גם בוויכוחים משפחתיים ספגנו אבדות (איבדתי שליטה...). היום חברים שואלים "לאחר שהוענק לך פרס "רוזבאד" למפעל חיים אילו עוד שאיפות נותרו לך?" ואני משיב שפה ושם עוד ישנן שאיפות,בעיקר מהחומר הארכיוני הקשה שנותר במגירה,זכר לאותם ימים בהם ארנסטו ואנוכי גלגלנו רעיונות וסיגרים למחייתנו. פינת ההמלצה היומית: צאו לרחובות ושננו את שמות היקרים לכם. כל טוב...
|
תגובות (2)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
נ.ב.
כל טוב.
התגלגלתי לבלוג שלך כי הנוסטלגיה מעורפלת לי קצת היום. הראש הוא כבר לא אותו ראש מפעם ואני כבר לא בטוחה אם אני תוצאה של שפיכה מוקדמת או של שארית הפליטה. פעם הכרתי גם אוד מוצל מאש. זה היה באיזה קומזיץ על הירקון. כולנו היינו פרטיזנים והתחבאנו והיה ילד אחד יותר גדול שהכריח את הבנות להוריד את המכנסיים. נשבעתי לרצוח אותו יום אחד אבל התרתי את הנדר ביום כיפור. היו הרבה סכנות כשהייתי קטנה (הרבה מאוד סכנות יצרתי בכוונה, משיעמום) ובקושי שרדתי. אחר כך השלמתי עם זה שאני כנראה בלתי-שמידה וקיבלתי על עצמי לחיות. כמו שאומרים: לא ליקקתי דבש! וגם טלוויזיה עוד לא היתה.