ביום ראשון האחרון חגגנו לבתי המתוקה 15.

אז הוזמנו אחר כבוד כלת יום ההולדת והחבר, אחיותיה וקדם, כמובן. הוא כבר חלק מהמשפחה.

משעות הצהרים טרחתי על הארוחה - את כל הדברים שיהלי הכי אוהבת: פסטה ברוטב עגבניות - בבישול איטי, איטי (זה הגורם לרוטב למצות את כל הטעמים מהמרכיבים ומפיץ ריח ניחוח מדהים...), דגים בציפוי פריך ורוטב צ'ילי (תוצרת בית) ושטרודל.

אז גררתי את התפוחים והוספתי את כל הדברים הטובים לקערה - והיישר למקרר לכמה שעות.

וכמובן הרוטב הידוע - עם עלי בזיליקום היישר מהגינה ושמתי אותו על אש קטנה, והסלט נחתך והרוטב הוכן, ובשעה 17:00 נערך השולחן על פי כללי הטקס (המשפחתי... כלומר - בלי טקס...).

ברבע ל-6 הוכנס השטרודל אחר כבוד לתנור, ריח הרוטב זכה לתשואות והמים לפסטה הושמו על הכיריים.

כלם הגיעו והחליפו חוויות, מחכים שהמים ירתחו בשביל הפסטה, וללכת לאכול סוף כל סוף.

ואז

לגלות

שנגמר

הגז.

"מה?" - אומר לנו קדם במבטא פולני מדוקדק, "ליהודים נגמר הגז? ליהודים הרי הגז בחינם...".

אז כן, נגמר לנו הגז ואין לנו פסטה!!!

המרכיב העיקרי בארוחה.

מעצבן לחלוטין - ואז נפלה ההחלטה על קרוסטיני.

הוצאתי לחם מרחתי אותו בשמן זית ושמתי בתנור. מרוב תסכול על הגז, לא שמתי תחתית - והשמן טפטף על תחתית התנור, כמעט שרף אותו - וכמעט שרף אותי...

ואז לקחתי את הרוטב הנפלא הזה - שמתי על הלחם, ועליו גבינה צהובה...

יופי של דבר.

אף אחד לא יצא רעב.

והשטרודל היה קינוח מלבב.

תם יום ההולדת.

ותשקוט הארץ...

עד מרץ.