בחודש אוקטובר הקרוב תעלה תזמורת נתניה - הקאמרית קיבוצית את האופרה הרצינית (סריה) של מוצרט "רחמיו של טיטוס"

האופרה הזאת היא אופרה מהאחרונות שכתב מוצרט ומהבודדות שהן בסגנון "הרציני".

האופרה תעלה בניצוחו של ירון גוטפריד ובבימוי מודרני ומרתק של ניב הופמן. ההפקה היא בשיתוף האופרה סטודיו של האופרה הישראלית.

להלן דברים שכתב ניב הופמן על ההפקה שבבמויו:

אופרה סרייה בעת החדשה,

על גישת הבמאי, ניב הופמן 

כבר לפחות 4 שנים אני משתוקק להעלות הפקה של "רחמיו של טיטוס" בארץ; אופרה, שב-10 השנים האחרונות מועלית ללא הרף באירופה ע"י כל בית אופרה משמעותי, ואילו אצלנו, בארץ הקודש, אנשים רבים כלל לא שמעו עליה. ואלה ששומעים עליה לראשונה מניחים שזו אחת האופרות המוקדמות של מוצרט, שכתב לפני "החטיפה מן ההרמון", טרילוגיית דה-פונטה וחליל הקסם.

האמת היא, כמובן, שזו למעשה אחת היצירות המאוחרות של מוצרט, למרות שבצורתה הוא חוזר שנים אחורה לצורת שיצאה מן האופנה בזמן שהלחין את האופרה: צורת ה"אופרה סריה". אבל איזו טרנפורמציה מוצרט מחולל בצורה הארכאית הזו! עד כמה, בעזרת שינויים מרחיקי לכת בליברטו המקורי (של הליברטיסט הגדול מטסטסיו) ובעזרת כשרונו האלוהי, הוא הופך אותה לחיה ונושמת ומלאת דרמה ותנופה.

"רחמיו של טיטוס" הוזמנה ממוצרט עבור טקס הכתרה, וככזו, היא נועדה לפאר ולהלל את השליט הנאור דרך דמותו של הקיסר הרומי טיטוס. דמות זו, כפי שהיא מתוארת בליברטו, היא דמות דמיונית לחלוטין שאין בינה לבין טיטוס שאנו מכירים דבר וחצי דבר. זה גם לא ממש משנה; הדמות המתוארת היא דמות אוטופית של שליט נאור וליברלי, שאינו נכנע לתכתיבים, למוסכמות וללחצים המופעלים עליו, ופועל על פי צו ליבו ונגד ה"הגיון" התובע ממנו לנקום על  ניסיון ההתנקשות בו.

כבר בסוף מאה ה-18, כשהאופרה הולחנה ובוצעה (שנתיים אחרי המהפכה הצרפתית), הבינו רבים את מה שלנו היום ידוע בבירור: ששליט כזה אינו קיים ולא יכול להיות קיים. אבל השליטים הם שהזמינו ושילמו עבור אופרות, והם קיבלו מה שהם רצו. מוצרט של "רחמיו" אינו מוצרט של "דון ג'ובאני" או של "נישואי פיגרו" – ביקורתי, חריף, עוקצני ואפילו מסוכן למעמד השליט. זה מוצרט שכותב במהירות יצירה "בשביל הפרנסה" וכדי לרצות. ועם זאת, מדובר במלחין בשל ומנוסה, שחולל מהפכה בז'אנר האופרה ויודע דבר או שניים – בלשון המעטה, כמובן!!! - על דרמה מוזיקלית.

רבים טוענים ש"רחמיו" אינה דוגמה לשיא יצירתו של מוצרט. אחת הסיבות היא, שכפי הנראה, לא הוא כתב את מרבית הרצ'יטטיבים, פשוט כי לא היה לו זמן. ספק-אמת-ספק-אגדה נוספת היא שאת האוברטורה (היפהפיה) הוא כתב במרכבה בדרך לחזרת התזמורת הראשונה. נניח. מה זה משנה בעצם? התוצאה היא החשובה, והתוצאה, בחלקים רבים, מסעירה. בניגוד מוחלט למה שמקובל לצפות מ"אופרה סריה", אין פה רצף אין סופי של אריות דה קאפו, אלא דואטים, שלישיות ואנסמבלים עשירים ומפתיעים מלודית והרמונית, ומעמדים דרמטיים חזקים. גם אם אין פה הפסגות הנשגבות של כמה מעבודותיו האחרות, יש פה מספיק פסגות בשביל 10 מלחינים גדולים אחרים...

הדמויות המעניינות והחזקות ביותר הן דווקא לא זו של טיטוס, אלא אלה של ויטליה וסקסטוס. הן עוברות תהפוכות פסיכולוגיות שבאות היטב לידי ביטוי במוזיקה שנכתבה עבורם. לא בכדי מתחילה האופרה כאילו באמצע שיחה ביניהם, ואז בדואט משגע, ואחריו אריה מרגשת לא פחות של ויטליה. הם קובעים את הטון. והמתח המיני ביניהם מוחשי כל כך שאפשר לחתוך אותו בסכין. כשויטליה לוחצת, בכל דרך מוכרת לאנושות של מניפולציה, על סקסטוס להרוג את טיטוס, היא "פאם פטאל" קלאסית, שאינה בוחלת בסחיטה מינית. לסקסטוס אין נגדה סיכוי.

טיטוס נכנס מאוחר יותר. לכאורה נראה שמדובר בדמות שטוחה לחלוטין. הרפליקות שלו כל כך לא אמינות בעיני מי שקורא אותן או מקשיב להן היום, עד שלפעמים הוא נדמה כמעט מגוחך!!! הנאומים שלו על הבדידות בצמרת – נכונים ככל שיהיו – פשוט לא מתחברים לשום מנהיג שאנו מכירים כיום. זה למעשה מה שהנחה אותי בקונספט עבור ההפקה: אם אין מנהיג כזה באמת וגם לא יכול להיות, אז מיהו טיטוס?

טיטוס שלי מתחיל את האופרה כמנהיג בובה, מריונטה של יועצים, אנשי תקשורת ודעת הקהל. הוא אומר מה שאומרים לו לומר, מתנהג כמו שמצפים ממנו, שטוח, פלקטי ומאופר למשעי. יודע לחייך במקומות הנכונים ולנשק את התינוקות הנכונים (נשמע מוכר?).

אבל בחלק השני של האופרה, אחרי ניסיון ההתנקשות, טיטוס מתחיל לעבור שינוי; החבר הטוב ביותר שלו בגד בו, למרות שהוא מתקשה להאמין בכך, והוא צריך להחליט: נקמה (הוצאה להורג) או חנינה? ברגע האחרון, ובניגוד לכל מה שמצפים ממנו ודורשים ממנו לעשות, הוא בוחר בחנינה. לכאורה סוף טוב. אבל (זהירות, ספוילר!) על בחירות מסוכנות מהסוג הזה צריך לשלם...לפחות בהפקה הנוכחית, אם לא באופרה המקורית.

אלמנט חשוב נוסף שנכנס להפקה הוא המחול; השילוב בין אופרה למחול הוא תמיד מרתק בעיני ומלא פוטנציאל, ו"רחמיו" מלאה במוזיקה שמתאימה ככפפה ליד לתנועה של רקדנים. הניסיון הוא להפוך את התנועה לחלק אינטגרלי מן היצירה הבימתית, ולא רק לקישוט או לקטע בלט בתוך האופרה, כמו ב"גרנד אופרה". הרקדנים כאן מגלמים אמנם דמויות קונקרטיות – יועצים, מאבטחים, מלווים בסביבה השלטונית דמויות החדר הסגלגל שבה מתרחשת ההפקה – אבל מעבר לכך, הם מהווים נוכחות מופשטת, לפעמים אלטר אגו של חלק מהדמויות, לפעמים רוחות רפאים, קורבנות של השלטון, יצרים שמשתחררים – ככל שהפרשנויות רבות יותר כך, אני מקווה, התוצאה עשירה יותר. בנוסף, לאחר ההפסקה הם מופיעים חסרי פנים, לובשי מסיכות, נטולי זהות. יש להם פנסים והודעות על תקנות לשעת חירום. נקודת ההתייחסות היא אווירת האימה שאחרי אירועים היסטוריים כגון 9/11, כאשר שלטון דמוקרטי נאור לכאורה מרשה לעצמו ליטול לעצמו סמכויות בלתי דמוקרטיות בעליל על מנת להגן על הדמוקרטיה, דבר שהוא לכאורה לגיטימי, אבל מוביל פעמים רבות לתוצאות הרסניות ולקורבנות חפים מפשע רבים. הדמות שבהפקה זו מייצגת את הצד האפל הזה של השלטון הוא פובליוס, גנרל, יועץ ראשי ויד ימינו של טיטוס. באופרה הוא מוצג באופן חד ממדי למדי, איש אמונים מהימן שתומך לחלוטין בטיטוס. ניסיתי לתת לו רובד נוסף, אפל יותר, מסוכן יותר – כלומר עכשווי.

כל אלה הם רעיונות רבים להעמיס על כתפיה של האופרה המצוינת הזו, אולי רבים מדי...אבל אני מאמין שכמו מיטב יצירותיו של מוצרט, "רחמיו של טיטוס" פתוחה לאינספור פרשנויות וקריאות, וזה בדיוק מה שהחזיר אותה לפופולאריות אדירה ברפרטואר ומושך אליה כיום כל כך הרבה מוזיקאים ובמאים.

אני מאמין שהאופרה יכולה לשאת בעול כל הרעיונות האלה ורבים אחרים. ואני מקווה מאד שזו אינה הפעם האחרונה בעתיד הקרוב והרחוק, שהיא תוצג בישראל.

לפרטים על תאריכים ואולמות לחץ כאן: