פוסט זה התפרסם בשבוע שעבר במגזין המושבות: http://www.magazin.org.il/inner.asp?page=21&article=2077

כשהייתי קטנה ושיחקתי עם החברות שלי, דיברנו הרבה על חתונה ילדים ובית. כשהיה מגיע תורי לדבר, תמיד ידעתי לתאר איזה בית אני רוצה. "הבית שלי הוא בעצם גינה. גינה שמוקפת בלימונים צהובים, שמשתרבבים מהעצים. בין העצים, שיחי יסמין לבנים, שמפיצים ריחות נעימים לגוף ולנשמה. בערב, עלי הכותרת הלבנים, נושרים על האדמה ויוצרים שטיח לבן.

בכניסה לגן, יהיה שביל ארוך הבנוי מאבנים  קטנות, ביניהן, יצמח באקראיות, עשב שוטה. משני צידי השביל, התנוססו ורדים ססגוניים, ושתי תעלות עם משום מקום. בסוף השביל, כמה מדרגות שמובילות למן מרפסת, כשמעליה זמורות של גפן על עמודים מעץ, שהוצבו במיוחד בשבילם. "מתחת לערישה אני רוצה לחיות", אמרתי לחברות. "אז נקרא לך ’אם ערישה’ ", הן השיבו בצחוק מרושע. הסיבה לכך הייתה שערישה בערבית זו סוכה וזה שם המשפחה שלי.

תמיד תהיתי לגבי מקור השם אבו ערישה. פעם חשבתי שהמשפחה שלי המציאה את הסוכה ושהסבים שלי מכרו בעבר סוכות. ניסיתי לברר אך אף פעם לא קיבלתי תשובה מספקת. לא רק שהשם הטריד אותי אלא גם שלחמולה שלי אין מאפיין מיוחד, או עיסוק שהם ידועים בו חוץ מזה שסבא שלי היה פעם מוכר הגלידה הראשון בפרדיס, ולכן קיבל בנוסף לאבו ערישה, את השם אבו גלידה.

אני עם סבא שלי ז"ל ביום הולדתי הראשון.

אני פוגשת אנשים רבים המתעניינים במקור שם המשפחה שלי, ואני תמיד מרגישה נבוכה שאני לא יודעת. אחת המרצות שלי באוניברסיטה שאלה אותי פעם על השם. "את לומדת עיתונאות ואת לא יודעת מה מקור השם של המשפחה שלך? איך זה יכול להיות? את צריכה לחקור את זה", היא זעקה. יש משהו בדבריה אבל בואו נהיה הגיוניים לרגע. אני צריכה ללמוד, לעבוד ולהתפרנס ואני בטוחה שכדי לגלות את השורשים שלי, אני צריכה לעבור דרך מצריים, ירדן, סוריה לבנון, ואולי להרחיק עד מדינות המפרץ, ותימן.

למרות זאת, אני מרגישה שפספסתי הזדמנות לערוך מסע בעקבות שורשי. אני מצטערת שלא שוחחתי מספיק עם סבי שהיה מספר סיפורים דגול. כשהייתי קטנה, היום בת 23, סבא היה בשבילי אבו ערישה האמיתי, רק בגלל שהוא ישב רוב הזמן מתחת לסוכה. פעמים רבות, התעוררתי מצליל כפית כוס התה עם הנענע שלו, שנגעה תוך כדי ערבוב בדפנות הכוס.

הוא היה יושב לבדו על מיטה קטנה וצרה מתחת לסוכת גפנים, בביתו הקטן שבלב פרדיס. ואני הייתי מתבוננת בו מהמרפסת של ביתנו, שהייתה גבוהה מהסוכה שלו. שיערו וזקנו הלבן, עיניו שנטו לצבע כחול, מתבוננות סביב, כאילו מספרות סיפורים. כשהייתי קטנה, לא דיברתי איתו הרבה. כשגדלתי, תמיד דחיתי את השיחה איתו. אמרתי בלב, בשבוע הבא, בחודש הבא, ברמדאן הבא או בחג הבא.

סבי, אחרון הזקנים של אבו ערישה, שנולד בשנות ה-20, נפטר לפני קצת יותר משנה, ותקוותי, נדמה לי אבדה. ואולי לא לגמרי, כי לסבא שלי יש בן דוד, קצת יותר צעיר ממנו, שקוראים לו אבו חוסיין. זה יהיה רעיון אם אלך אליו בשבוע הבא.