כבר יותר משנה שהתנור שלי עומד מיותם. היו לי תוכניות גדולות לגביו, ניקיתי וקרצפתי אותו שהגיע, תיקנתי את הצירים וכיוונתי את השעון. אבל מלבד למנות את הזמן בצפצוף רם לצרכים אחרים במטבח וסביבותיו לא עשיתי בו שימוש למעט מספר פעמים בודדות לאפות חצילים בתנור ולחמם איזה פיתה עם גבינה.

זה לא שאין לי את המצרכים. גם אותם הכנתי כבר אז שעברתי לכאן. השמרים עומדים כמו שהנחתי אותם באריזה הסגורה והמהודקת שלהם, הקמח נערם במקרר לפי סוגיו, שמן הזית מונח לבטח מתחת לכיור והמלח הגס נצרך לו לאיטו.

השבוע נזכרתי באפיזודה הקרבית הקצרה שהיתה לי בימי שירותי בצבא שמסרבת להרפות לפתע. זה לא שהייתי לוחם גדול, נהפוך הוא, הפרופיל שלי נדמה לי שאינו קיים יותר היום בספר הפרופילים הצה"לי ומלבד איזכורו המלגלג במספרי האישי תוך שהוא חוזר על עצמו שם לוודא שאני לא אתבלבל. ולמרות זאת במהלך ההשלמה החילית של קורס הקצינים, נשלחנו חבורה של סטודנטים לשעבר, להסתפח לגדוד חי"ר שביצע תעסוקה מבצעית בגזרה היסטורית בשומרון. לא אכביר מילים על הנאום שנישא בפנינו בידי רס"ן ס' שהחזקנו ממנו בגדר רס"ר שעלה לקצונה, על חשיבות השליחות ונפנופי הידיים מלאי הפאתוס שלו.

זה היה בחודש בפברואר, והיה מאוד קר בשומרון, ציוד החורף שלנו כלל בעיקר בגדים ושמיכות קיץ שהתאימו לאקלים מישור החוף מאשר לאוויר ההרים הצלול הקפוא. בערב הראשון שחקתי את משחק איך מתחממים בשק שינה בעובי נייר שאין שום חמום באוהל. זה די הרגיש כמו לשכב באלונקה בחדר מתים אבל העייפות מכריעה בכל מקרה. למחרת, הוצבתי על גג בנין הממשל האזרחי לשאר ימי הסיפוח. הבנין היה בנוי על צלע ההר וחלש על עורק תחבורה ראשי כך שתפקידנו היה גם לבצע מחסומים ובדיקות רכבים ובעיקר לשמור על התחת הקפוא שלנו שדווקא זכה לחמום קל בתנור סולר סורר באוהל הצמוד שהדרך אליו כללה ירידה מייגעת מהגג ואז שוב עלייה אל דופן ההר.

התחושה היתה של ברווז במטווח, התושבים המקומיים הסתובבו בשביל שהיה מעלינו באופן קבוע בדרכם לעבודה ולבית הספר, מבטם אמר הכל. בבתים השכנים גיליתי שיטה חדשנית של פינוי זבל ביתי, פשוט להגיע עם השקית עד לגדר המשותפת לשכן ואז לערום אותה שם , כנראה שזה מתכון טוב לשכנות טובה. בעיקר בלילה, היתה תחושה של כל אידיוט עם רובה וכוונת יכול להוריד אותי ואת השכפ"ץ שלי מאחורי כל שיח בהר שמאחורי. הנחמה היחידה היו הזריחות והשקיעות בנוף המרהיב והירוק שהרגיש כה מוכר אך יחד עם זאת מרוחק.

אחר צהריים אחד, הבחנו במשאיות מקומיות שחלפו עם נגמ"שים במהירות רבה עליהן בכביש. ניסינו לברר במה מדובר ואמרו לנו לעצור הבאה בתור ולחכות להוראות. ירדנו לכביש ואז ניסינו לעצור את המשאית שדהרה לעברנו בנפנופי ידיים וסימנים ברורים של עצור. המשאית לא האטה והמשיכה לדהור. אני זוכר את עצמי נעמד באמצע הכביש ומכוון את הרובה לעברה, לא חשבתי הרבה, חייל טוב לא אמור לחשוב הוא אמור לבצע פקודות. כנראה שהייתי חייל לא טוב כל כך כי בכל זאת חשבתי מחשבות משלי כל הזמן מה שהביא להרבה חכוכים בהמשך השרות אבל זה לא קשור לסיפור. הנהג בכלל לא נראה מתכוון לעצור, לא יודע מה עבר לי בראש אבל החלטתי שאני עוצר את המשאית. עשיתי סימנים ברורים של דריכת נשק ונעמדתי בעמדת ירי ברורה. הנהג כנראה החליט לוותר, ובלם בלימת חרום. אני זוכר את השניות האלה עד שהמשאית החלה לבלום, את הפער בין הנראה מבחוץ למחשבות בפנים, את התחושה של מה אני עושה כאן ויחד עם זאת הרצון העז לעשות מה שצריך. הכל נגנז עם השנים ונעלם.
 המשאית נעצרה לבסוף, והנהג ירד חיוור משהו, מנסה לחייך. עכבנו אותו לבירור, ובסוף התברר שזה אכן חוקי, מדובר בשלדות ישנות שנמכרו לסוחר מקומי. הימים היו ימי הסכמי השלום עם ערפאת, והכל היה אפשרי, בסגנון מלכוד 22. ואני הייתי בסך הכל עוד ברווז במטווח.

אני לא מבין למה נזכרתי בכל זה, ובמקביל אני תוהה מתי שוב הקערה הגדולה תצא מהארון, השמרים יושהו במים חמימים צובעים אותם בחום ובארומה פטרייתית. קמח מלא חום-צהבהב וגס יתערבב לו עם קמח שיפון דביק אפרפר, יתעדן עם קמח לחם לבן דק ומלא גלוטן והידיים ינועו בתנועות מוכרות ובטוחות, בחמימות התחושה הרכה מלאת הציפייה. כבר יותר משנה שאני מתגעגע לריח של התפיחה, לניחוח של האפייה, לתחושת הבציעה של הלחם החם, הפשוט. מסתובב כמו ברווז במטבח מחפש את הלחם.