גם הנמלים הבינו שהחורף כבר לא יגיע וחזרו לשוטט על משטח השיש החברוני של המטבח. בשונה מבעבר, הן מכרסמות את מזונן על השיש ולא סוחבות אוכל לקן שלהם, שנמצא בקיר שמפריד בין המטבח לחדר האמבטיה. בזמני הפנוי אני מתבונן בהן מבעד לזכוכית המגדלת שקיבלתי מהמורה שושנה יחד עם אלבום הבולים, הגדול, שאבא שלי טוען שהמשקל שלו יהרוס לי את הגב. אני דווקא אוהב אותו מאוד. גם את אבא שלי. אולי גם להם אמרה הנמלה הראשית, או אולי הרשעית, אני אבדוק במילון אחר כך, שבתנאים הנוכחיים, אמא תמיד מתלהבת שאני לא מבלבל את הכ' והח' כשהן באות ברצף בכל מיני מילים כמו נוכחים, חיכוכים, כיחכוחים וחיוכים, אבל מתרגזת מאוד כשאני סוטה מהנושא המרכזי, שאין טעם, לאור הבצורת, להעמיס על הגב מצרכים  ולסחוב אותם את כל הדרך מהשיש לקן, חבל על הגב, ושעדיף וגם רצוי לאכול בנחת במטבח ולחזור לקן.

גם לי אבא לא מרשה לאכול בחדר. הוא קורא לי מהחדר שבו אני מכין את שיעורי הבית, לארוחת צהריים ואף פעם לא מסכים שאוכל בחדר העבודה שלו. אמא דווקא מרשה לי. במיטה שלה יש תמיד פירורים. גם ממה שאני אוכל שם אבל בעיקר ממה שהיא. היא, בשונה מאבא, מעדיפה לאכול במיטה. כשאנחנו מזמינים פיצה היא מזמינה את כולנו לאכול ביחד במיטה שלה. שתי האחיות הגדולות שלי כבר לא ממש מסכימות אז בדרך כלל זה אני והיא. היא ואני, יותר נכון לומר. אחותי הגדולה דנה אומרת שכנראה בגלל זה היו חיכוכים בין אמא לאבא. אחותי הגדולה פחות, תמר, אומרת שזה בגלל שאבא השתגע. בגלל זה היא גם אף פעם לא באה לבית של אבא. היא מסכימה לראות אותו רק אצל סבתא וסבא בקיבוץ וזה קורה בערך פעמיים בשנה. לפני שנה, כשדנה ואני נסענו עם אבא ועם שלומי, הסטודנט שעוזר לו במחקרים באוניברסיטה, לפנסיון ברמת הגולן שאלתי אותה, את תמר, אם לא מתגעגעת לאבא לפעמים והיא אמרה משפט שנשמע לי מאוד מתוחכם, ובמילון הצלחתי למצוא את הפירוש של המילים אבל לא הצלחתי לחבר את זה בצורה שאני אבין למה התכוונה ואין לי כל כך את מי לשאול כי נראה לי שהיחיד שאולי יבין זה אבא, אבל זה נגדו אז אני לא רוצה לפגוע בו בלי להתכוון, היא אמרה: "אבא שנושך כריות, מנפץ לי את כל הציפיות". כל הדרך לרמת הגולן, כולל בעצירה במסעדת הדגים בטבריה, מול הכנרת המתייבשת, הפכתי והפכתי בדברים ולא הבנתי מה אמרה. כשהגענו לפנסיון הוצאתי את הכרית מהציפה ונשכתי אותה כמה פעמים ולא מצאתי טעם לדבר, ואחר-כך זרקתי את הציפה המון פעמים לרצפה והטחתי אותה בקיר לפחות שבע פעמים, ולא התנפצה, ולא הבנתי מה משמעות המשפט. וכששלומי שאל אותי אם הכל בסדר מיד החזרתי את הכרית לציפה והוא ואבא הלכו לנוח, ואני הוצאתי את הספר שקראתי באותו הזמן וחזרתי לאהבה של אורי וחנה ועופרה שומסקי וניסיתי לשכוח קצת ממה שהטריד אותי. כן, לתמר יש נטיה כזו לדבר בחרוזים. הפסיכולוגית שאליה הלכנו כשאמא ואבא החליטו להיפרד אמרה שתמר מדברת בחרוזים כי מנסה לשמור על מבנה זוגי. ובאוטו חזרה הביתה אמא צחקה במרירות ואמרה לתמר שתתחיל לכתוב חמשירים. שאלתי את המורה והיא הסבירה לי שזה שיר עם חרוזים אבל במבנה אי-זוגי. נשארתי מבולבל. תמר ממשיכה לדבר ככה.

אני דווקא אוהב את אבא למרות שכולם אומרים שהוא הרס לנו את החיים. לכולנו. אבל בעיקר לאמא, שמאז שעזב לא יוצאת מהבית חוץ מללוויה של סבתא תקווה שהיתה, בניגוד לשמה, דכאונית דו-קוטבית.

כרית הנוצות שירשתי מאמא מתמזגת עם שערות עורפי הנותרות, אלו שיוסרו בטיפול הלייזר הבא, אני חייב לזכור להזמין תור בהקדם, אחרת איאלץ להמתין חודש נוסף לפחות, כף ידי הימנית מאיטה את מסע אצבעותיה על בטנה הלחה של ענבל, אפי תחוב בשערה האדמוני הארוך, עיניי נעצמות בכבדות נעימה של אחרי עונג, והשינה מכרסמת בי כביסקוויט אנגלי בפיה של עלמה ענוגה בשעת תה של מנחה. אני מדמיין את גלן קלוז מכרסמת בי, כמו ביחסים מסוכנים, בטנה לכודה במחוך חונק, שדיה, שחלקם העליון הצחור, הגלוי לעין, מרמז על הבטחה שלא תתקיים עבורי, לשונה מפוררת בעדינות את הרקיק שטבלה בתה ההודי השחור שנמזג אך לפני רגע על ידי המשרתת שאף פעם לא תהיה גבירה כך הסבירה לי דנה, כמו שאבא כבר לא יקבל תקן באוניברסיטה. השוואה שלא הבנתי אז אבל ממרחק השנים, הדמעה שנצצה בעיניו של אבא שישב באותו הרגע על השולחן בפינת האוכל, העידה כי דנה השיגה את מטרתה כזרוע הנוקמת של אמא. התאהבתי בגלן קלוז ממבט ראשון ובבוקר שלמחרת הצפיה בסרט חיזור גורלי, מרציאנו נתן לי להיכנס לקולנוע למרות שהייתי רק בן שתים עשרה אבל הזהיר אותי לא לגלות זאת לבנו יוסי שלו נתתי שיעורי עזר באנגלית, שבו ראיתי אותה משתוללת מתשוקה על השולחן,  התעוררתי כשתחתוניי דבוקים לגופי וזכרון עמום של שברי חלום נעים נמהל בכאב התלישה של הבד מגופי. אחר כך הבנתי מקריאה במוסף הקולנוע של לאשה שבגלל טעות של צוות הצילום, השעון הראה כאילו ההשתוללות על השולחן נמשכה ארבע שעות, מה שגרם להרבה ילדים, מתבגרים ומבוגרים לבסס לעצמם תפיסות מעוותות על משך הגבריות הרצוי. ענבל אומרת שאני בסדר בעניין אבל מאז אני מחפש שגיאות כאלו בסרטים. יש לי כבר כמה גילויים נחמדים כמו בגבעת חלפון, כשהמדים שנותן ג'ינג'י לאבא של יעלי מתקפלים לפתע בלי הסבר.

"בוא נדבר" ממלמלת ענבל לפתע והכרסום הנעים כמו גם גלן קלוז מתפוגגים באחת. היא מסירה את ידי מעל בטנה, מתרוממת במיטה וממשיכה, "מה אתה רוצה שיקרה בינינו?", אני מנסה לאחוז בתחושה הנעימה שחומקת ממני במהירות כמו דג שמחליק מהידיים ונמלט בחזרה לים הגדול, "אנחנו כבר שלושה חודשים ביחד ואני רוצה לדעת!".

הכרית הרכה שמתחת לראשי נעשית קשה ודוקרנית, אני מתאמץ לשמור על עיניים עצומות ברפיון. "אני יודעת שאתה ער" היא אומרת ומוסיפה, "מגיע לי לדעת מה קורה איתנו". השרימפסים שממלאים את בטני שולפים זנבות שנשארו בצלחת ודוקרים אותי מבפנים. אבא עזב את הבית כי הבין שהוא הומוסקסואל. שלומי היה בן הזוג הראשון שלו. ואחר-כך הם נפרדו ושלומי נסע להרווארד ומשם המשיך לשלוח לי מדי שנה כרטיס ברכה ליום ההולדת. פגשתי אותו בלוויה של אבא. הוא הגיע עם בן הזוג שלו שנראה בדיוק כמוהו כשהיה צעיר והיה גם הוא האסיסטנט שלו באוניברסיטה. אבא מת בודד, הפרידה משלומי מוססה את מעט האומץ שעוד נותר בו למימוש עצמי ובשנים האחרונות לחייו חזר והתגורר עם אמא בבית ילדותנו מתוך הבנה שבשתיקה שכך עדיף לשניהם. אמא קצת חזרה לחיים, הניצוץ שבעיניה אמר, בלי מילים, שבקרב הגדול היא מסיימת כמנצחת. הם מתו בהפרש של חודשיים בדיוק בזו אחר זה.

לשאלה של אמא שנשארה תלויה באוויר חדר המדרגות הטחוב כשאבא סוחב את המזוודה הגדולה, שסבתא תקוה הביאה איתה משם, ושהיו בה מעט מבגדיו, ספרי לימוד והרקוויאם של מוצרט על תקליט שחור ושרוט שלא התנגן שוב מעולם, "מגיע לי לדעת מה קורה איתנו?!" לא השיב אבא מעולם. גם אני.