קודם כל הבהרה-מי שעקב אחרי הדברים שלי בחודשים האחרונים  בטח ידע שרוב הזמן הסתובבתי סביב  טיב היחסים שלי איתה,ובכן אני שמח לעדכן שלקח הרבה זמן אבל בסוף כנראה שפה ושם מתגשמות משאלות ואנחנו באמצע תהליך שיקום היחסים.

והשיקום עד לרגע זה מצליח והלוואי שימשיך לגרוף הצלחה.

 ולכן מי שזוכר מה כתבתי בפוסטים הקודמים יופתע והפוסט הזה יראה לו מוזר מאוד.

ואולי גם האישיות שלי,אבל זה כבר עניין למחקר מדעי מממממממממ רעיון לעבודת סמינר... בעוד כמה שנים......

הכל התחיל בשבת שעברה,מוצאי כיפור והיא הבנאדם האחרון שצפיתי לשמוע ממנו ביום הזה ובכלל בכל יום אחר.

הייתי בטוח שזהו, זה נגמר......

לא אראה אותה לא אשמע אותה ונמשיך בחיים עם כל הקושי שכרוך בזה

פתאום בין חפירה אחת לאחרת של  הזקן שלי על היותו " גיבור מלחמה" במלחמה ההיא,אני רואה מייל ממנה,צבטתי את עצמי חשבתי שהאחות בבית ספר יסודי צדקה ואני באמת צריך משקפיים,פחדתי לפתוח את המייל הזה ולהפתעתי היא רק ביקשה בו לדבר.

האמת שמעט פחדתי ממה שהיא הולכת לומר,אבל שוב, הרגש גבר על ההיגיון.

ופתאום הופתעתי,בואנה אנחנו מנהלים שיחה........ לא חשבתי שננהל שוב שיחה אי פעם.

חצי שנה,פאקינג חצי שנה אני מחכה לזה והנה זה קורה ואני מסרב להאמין שזה קורה

ומיד נזכרתי שוב מה כבש אותי בה.

התחלנו לפתוח הכל מפה לשם  ניסינו לישר את ההדורים

בכל מקרה, מסתבר שלכל אורך התקופה הזו לא הפסיק להיות לה אכפת,למרות מה שהיא אמרה לי  ומסתבר שהמילים הקשות,היא לא התכוונה אפילו לאחת מהן.

לי  גם היה אכפת ותרתי אחריה בכל מיני דרכים ללא הצלחה,לא היה איך לעקוב אחריה מפני שהיא סגרה בפני את כל הפתחים לעולם הקסום שלה.

היא פשוט הייתה פגועה מאוד ממני- זה היה שבוע שבו עשיתי טעות אחת ב10 דקות נוראיות  שהובילו לעוד טעיות,רובן ואולי כולן שלי.

10 דקות שבהן היא נזכרה בטראומה מלפני 4 שנים בערך.

והיא סיפרה לי על הטראומה איזה חודש קודם כשקולה חנוק

והיא ביקשה ממני לא לעשות משהו-שכן עשיתי אותו.

לא מתוך כוונה רעה אלא, חשבתי מחשבה טובה,הנחתי הנחה מאוד יומרנית שאיתי זה לא יחזור שוב. כי אנחנו בעלי גורל משותף  ואולי אפילו חשבתי בטיפשות שזה יעזור לה. נראה לי שפשוט לא הבנתי את גודל הצלקת שנותרה בה מלפני 4 שנים,אגב טיפשות וטמטום  זה משהו שיחזור בפוסט הזה הרבה.

והיא נפגעה והלכה והאשימה אותי האשמות  קשות  שהגיעו לי פחות או יותר אז לא הבנתי את זה,לא ייחסתי את זה למה שהיתי צריך ליחס את זה. וזה היה בדיוק בתקופה שבה למדתי על יחוס סיבתיות בפסיכולוגיה,כנראה שלא הקשבתי בכיתה מספיק ,זה נושא קשה.....

 בגלל הייחוס המוטעה שלי,נפגעתי וזועזעתי  עד עמקי נשמתי. הזעזוע הזה והמחשבה הזו שזה לא מגיע לי היו תקפים עד לפני כמה ימים,אם הייתי מיחס את זה מלכתחילה לסיבה האמיתית היה נחסך לי ולה הרבה סבל היה קשה ליחס את זה לסיבה האמתית,

בכל מקרה הטעות הזו שלי,והפירוש הלא נכון של לתגובה שלי הובילו לעוד טעיות

כשחזרתי הביתה,הייתי המום מהמחשבות שלה וממה שהיא אמרה לי

המילים חדרו כמו סכין,מעבר לכעס הלא מוצדק שהתגבש לאיתו,

החלטתי שני דברים,שוב בשיקול מוטעה      

1 החלטתי שוב בטמטום ובשיקול רגעי  אינסטקטיבי לנקום בה על המילים שהרסו לי את הלב..

2 אבל יותר מכל-הרגשתי שעוד רגע אני מאבד את הדבר שלאט לאט נהפך להיות לי להכי חשוב בעולם שלי ולזה לא הייתי מוכן....

אמרתי לעצמי שאני עושה הכל,רק שתישאר קרובה שוב טמטום משווע.

כאילו הייתי על פי תהום ועוד שנייה הרגשתי שאני  נופל.

לא חשבתי בכלל על השלכות וכו הייתי נסער מאוד אולי הכי נסער שהייתי כל חיי

והכאבתי לה בנקודה הרגישה ביותר.

שיקרתי לה מתוך סערת רגשות,מתוך דיכאון שנכנסתי אילו. מתוך כאב על מה שאני במו טמטומי עשיתי מתוך כאב על מה שהיא אמרה....

אמרתי לה שאני נמצא במקום המסויט ביותר בעולם

היות ואני לא יודע לשקר ולהחזיק אותו יותר מיום.

השקר שלי צף מהר מאוד.

דווקא לקח זמן מאותו שבוע ועד שנותק הקשר לחלוטין.

זה היה פסח ובפסח ניסינו לדבר,אני וגם היא ניסנו להציל את הקשר הזה שלאט לאט פרפר וגווע לנו מול העיניים. הוא היה חשוב,לשנינו אני מאמין.

וזהו-נותק הקשר..........

וכל אחד כאילו המשיך הלאה...

רק כאילו....

חלפו ימים ושבעות,חודש ויותר ורגשי האשמה הציפו אותי,טלפון שלה היא כפתה עלי למחוק

כנ"ל מייל וכדומה.                                                                                                  

אמרתי,אני כותב לה מכתב.

3 שבעות תמימים עבדתי עליו,המסמך הכי חשוב הוא היה בעייני אתם בטח יודעים מה כתבתי בו התנצלות בכל שתי שורות,הסבר למה הקשר הזה היה לי חשוב הסבר כמה אושר היא הכניסה לחיי ועוד ועוד.

תליתי בו יותר מדי תקוות.

כשהיא סירבה,לפחות לקרוא אותו רתחתי מזעם

לפחות תקראי,אפילו תשקרי שקראת קיבינמט.

מכתב שכולו רגשות אשמה סליחה וחרטה  ואת ככה זורקת אותו לפח??

היא אמרה לי לא לנסות ולא לבקש לא להתעניין בה יותר לעולם

המילים האלה פגעו בי וידעתי שהיא לא תחזור

ורציתי לשכוח אותה כי אחרת ידעתי שאני אמשיך לבכות עליה ועלי,זה יגמור אותי.

חצי שנה שלמה כאבתי ואולי אני עוד כואב.

כבר לא יודע על מה,

עלי,עליה או על שנינו.

כדי לשכוח אותה, כדי לא לחשוב עליה,כדי לנסות לא לדאוג לה כמו משוגע

הייתי חייב לחשוב מחשבות  עליה,מחשבות שהן רעות ורק כך לקוות אולי לשכוח אותה,כמו שאתם כבר בטח מבינים, זה לא עזר.

כשאנשים כעוסים או כואבים או לרוב שניהם הם מטים את הכף לכיוון שלהם

זו נטייה טבעית,כדי להפחית את אי הנעימות. קוראים לזה בפסיכולוגיה  חברתית " דיסוננס קוגנטיבי"

ולי היה כאן חתיכת דיסוננס,שכמעט היה מעורר חרדה.

שכמעט פוצץ אותי מבפנים

זה הכל התחיל מזה שהיא לא שמה על המכתב שלי לכאורה,פשוט לא היה לה הכוח להתמודד איתו,פחדה ממנו, בדיעבד אפשר להבין אותה.

ואני? כנראה שפחדתי להתמודד עם האמת והאמת היא שרוב האשמה פה היא עלי  ואמרתי את זה בחצי פה בפוסט מחודש אפריל

אבל הכעס על אי קריאת המכתב, עיוור אותי עד שהייתי מוכן לעשות הכל ולכתוב הכל,כדי להפחית את אותו דיסוננס מפורסם.-אגב היום היא כבר קוראת אותו ומתרגשת בכל פעם מחדש

והפוסטים שסילפתי בהם  עובדות או שדיברתי מתוך כעס לא מוצדק ברובו,נמחקו מתוך רצון לשכוח מהעבר הזה ולהתמקד בהווה..

וכן,יכול להיות שמגיעות לי שתי סטירות, אתם יכולים לתת חופשי בתגובות ולחשוב שאני חרא קטן

אבל מה אכפת לי מה אתם חושבים?

העיקר שהיא לא חושבת כבר שאני חרא קטן.

ושהיא רוצה לתת לי שתי סטירות.. ......ושתהיה לה הזדמנות לתת לי אותן ממש עוד כמה ימים.

והמצחיק הוא שכל   והמחשבת התחילו רק לאחר שחשפה את רגשותיה בפני לגבי כל החצי שנה הזו

אם היא לא הייתה עושה כן יש מצב שהפוסט הזה לא היה נכתב בכלל והאחרים לא היו נמחקים.

ולך,אני ירוצה להפנות כמה מילים

אני שמח שבחרת להיות שוב החלק הכי מרכזי בחיים שלי

כל הסבל של החצי שנה האחרונה נעלם כהרף עין,כלא היה.

לא חשבתי שבכזו מהירות נצליח לנקות הכל ולגלות שהרגשות נשארו אותן רגשות.

אני לא מצליח להיזכר בחיים שהיו לי לפני הנוכחות שלך.

נכון שאני לפעמים חופר-בערך 25 שעות ביום

נכון שאולי אני לא תמיד הכי מתחשב

יכול להיות שאני לפעמים מעצבן ואינפנטיל קמעה-למרות שאת מתה על זה,אני יודע

נכון שיש קשיים ואולי אפילו משברים,

אבל לאט לאט,אני רוצה שנהיה......  ושנזרום עם מה שהחיים מראים לנו

אין לי צפיות,מה שיהיה יהיה.

את מדברת על מרחק פיזי?

היום בעידן הטכנולוגי הוא חסר כל משמעות.

אני יודע,יודע שקשה לך להאמין שאת ראויה לזה אני מקווה לגרום לך להאמין. לאט לאט

לא אכפת לי מכלום מכל החסרונות,מכל התהפוכות והקשיים

לא אכפת  לי,אני פשוט אוהב אותך כמו שאת,לטוב ולרע,

אף פעם לא הפסקתי..........