"המכולת שלך מטונפת, אדוני". ככה, בלי שום מסננת, היא מפטירה לעברו. היא בוחנת ביסודיות את החלה שהרימה בידיה הגרומות עטופות הכפפות הלבנות, בחום הזה, אלוהים אדירים. היא מעקמת את פרצופה ומחזירה את החלה למקומה. במקומה היא לוקחת כיכר לחם פרוס עטוף בניילון, מהמפעל.
יותר בטוח ככה, היא מסתכלת עלי וממשיכה ללכת. בניגוד לזקנים אחרים, היא לא מחכה למענה ממני. אחרי שעיקמה את חוטמה הענק בתגובה לכתם על עגבניה, ומצמצה בחוסר שביעות רצון למראה בננה ירוקה, היא מניחה את הכיכר על הקופה ומוציאה ארנק קטן עטוף בסרט.
"שש שקל", אומרת הקופאית בחוסר חשק.
לפחות שלוש דקות לוקח לה לפרום את הקשר שמפריד בין התור לבינה. שלוש דקות בזמן תורים זה כמו שעה. לפחות. בתור אנשים כבר מתחילים לרטון בחוסר סבלנות, אבל היא, יש לה את כל הזמן שבעולם. הידיים הרועדות מרוב זקנה מוציאות את השקלים אחד אחד. עוד דקה עברה שלא תחזור לי לעולם.
אני מתחילה ממש לשנוא אותה. אם היא גרה בתל אביב בגילה היא בטח ממש עשירה. היא בטח בעלת בית של לפחות שתי דירות ועושה את המוות לדיירים שלה. בטח אחד מהם גר כבר חודשיים בלי מים חמים אבל לה לא אכפת. היא שמה את העודף בארנק ומתחילה לקשור אותו בחזרה. עוד שתי דקות. איך היא מצליחה לשמור על הכפפות כל כך לבנות? אני כבר שנים לא קניתי אף בגד לבן, מרוב שהם מתלכלכים לי. אוף, כמה זמן.
התור ממשיך להמתין לגברת, והיא אורזת בנחת את כיכר הלחם לתוך שקית ורודה עם הלוגו של החנות. הכל ממותג פה בתל אביב.
עד שהיא מסיימת לארוז אני כבר מעבירה את החלב שקניתי בשביל האורחים ועכשיו אני ממתינה שהוד מעלתה תפנה את הדרך ואוכל להמשיך לדרכי הממהרת.
אני צועדת בצעדי ענק, כמעט בריצה, בחזרה לדירה שלי. כמה זמן לקחה לי המכולת הזאת, כוס אמק. אני מגיעה הביתה, שמה את החלב במקרר, מתיישבת על הספה ומדליקה את הטלוויזיה. משעמם לי. יש לי יותר מדי זמן פנוי. |