לאחרונה, תוך כדי מלאכת תפירת התמונות אני מאזינה לתכניות רדיו אינטרנטיות וכך נתקלתי ב"רדיו מהות החיים" שמביא תכניות שונות ומשונות הקשורות איכשהו ברוחניות. אחת התכניות החביבות, למשל, היא תכניתם של דליק ווליניץ ונעמה אושרי על בודהיזם, שם אפשר לשמוע בין היתר הרבה מאוד סיפורים גם מהעולם הבודהיסטי אבל גם אחרים ורובם משעשעים למדי.

ביומיים האחרונים האזנתי לתכנית של ליאת רגב בשם "רבות הדרכים", בה היא מראיינת כל פעם מישהו אחר שמדבר על דמות היסטורית שהשפיעה על חלק נרחב מהאנושות. בין הדמויות: קרל גוסטב יונג, המהרישי, בודהה, ניוטון ובעש"ט. משם התכנית והתאור הבנתי שמדובר בתכנית פלורליסטית שעיקר המסר שלה הוא שאין דרך אחת נכונה אלא דרכים רוחניות שונות.

ואולם, הדבר שהפתיע אותי כשהקשבתי לפרקים השונים הוא שכל אחד מה"מומחים" לא רק ידע הרבה על הדמות עליו דיבר, אלא גם האמין לחלוטין בדרכה (כלומר, ליאת רגב אולי מניחה ריבוי הדרכים אבל כל אחד מהרואיינים עיוור לחלוטין לכל מה שאינו הדרך של הדמות עליה הוא מדבר).

הגדילו לעשות דווקא שתי נשות האקדמיה, האחת שדיברה על התכנית האלוהית של ניוטון באמונה שלמה בקיומה והשנייה שדיברה על הבעש"ט כמי שדרכו תציל את העולם. דווקא מאנשי אקדמיה ציפיתי לסוג מסויים של נסיון לאובייקטיביות, לפרספקטיבה היסטורית ולא לכזה להט דוגמטי. ואל תבינו אותי לא נכון. אני חושבת שמידה מסויימת של להט למושא המחקר חייבת להיות. אף פעם לא יכולתי להבין את אותם החוקרים שחוקרים דמויות שלא מדברות אליהם בכלל רק מתוך סקרנות אקדמית.

מה אפוא אני מצפה מחוקר או מומחה? אני מצפה למידה מסויימת של להט אך כזו שמלווה גם בביקורתיות, לסוג של סינתיזה בין כמה וכמה תורות שיוצרת תורה חדשה של החוקר במקום העמדה של תלמיד שוטה או במלים אחרות, לדרך אישית חדשה של החוקר או המומחה, ואולי גם לקצת אירוניה והומור עצמי.