0

27 תגובות   יום שבת, 25/9/10, 18:00

דלתות הבר נפתחו בחבטה, נעו מספר פעמים על ציריהן החורקים ונדמו. אליוט סאגט הניח את האקדח ואת חגורתו על השולחן העגול הקטן לצידו התיישב באחת מפינות הבר.

הדממה היחסית בחדר גרמה לו להסב את מבטו לכיוונו של הברמן שסימן לו בראשו לעבר השולחן העגול הגדול במרכז החדר.

ראיתי מן המבט שחלף על פניו כי הבין באותם רגעים שנכנס אל הבר הלא נכון בשעה הלא נכונה של היום.

הדממה הופרה רק מרעש ערבוב הקלפים על השולחן הגדול, והכוסות שערם הברמן על מדפי הקיר מאחורי הדלפק.

היה זה צהרי היום באחד מחודשי הקיץ הלוהטים, והיה נדמה שהדממה בתוך הבר הכבידה עוד יותר על האוויר החם בחדר שנשא ריחות של זיעה חריפה ואלכוהול.

נשענתי על קיר העץ בפינה הרחוקה יותר. לא יכולתי להסיר את עיניי מהשולחן הגדול. ידי אחזה באקדח שהיה צמוד לגופי. אצבעי על ההדק.

ליד השולחן הגדול ישב הפרחח הקטן ג'ואי שאומץ ליבו עלה ללא שיעור על קומתו הנמוכה, ומולו, מצידו השני של השולחן הגדול, ישב לא אחר מאשר הלוטננט. 

זקנו הסבוך הגיע כמעט עד חגורתו ועל חולצתו ענד את הדרגות שהעניקו לו את שמו, למרות שכולם ידעו שמזמן כבר אינו בצבא, רק אף אחד לא ממש ידע מדוע.

ג'ואי ישב זקוף בכסאו, מבטו סוקר את הקלפים בידו, חולף על פניו של הלוטננט וחוזר לקלפים.

הלוטננט ישב כשמבטו נעוץ בקלפים בידו, ולא הסיר את מבטו אף לרגע.

השניות זלגו באטיות בחום הרב והברמן המשיך לערום כוסות מאחורי הדלפק.

התבוננתי בערימת המטבעות על השולחן. לצידו של הלוטננט הייתה ערימה גבוהה ונוצצת באוויר הלח.

הלוטננט הניח את קלפיו על השולחן וגרף לכוונו את ערימת המטבעות ממרכז השולחן.

ג'ואי, נשען לאחור בכסאו והניח באיטיות את הקולט 45 שלו על השולחן. הלוטננט, בלי להרים את מבטו, הניח את ה M1866 שלו לידו.

נשכתי את שפתי התחתונה. הנה זה קורה.

הסתכלתי בשעון, השעה הייתה 13:32. עוד שלוש דקות תכנס הרכבת לתחנה.

ג'ואי הניח את ידו על האקדח. "נראה לי שאתה טועה לוטננט. אולי כדאי שתחזיר את הכסף להיכן שהיה".

הלוטננט אחז במהירות בווינצ'סטר שלו, דרך אותו ואחז בו מכוון לחזהו של ג'ואי.

"אתה חוצפן ילד" אמר, "הכסף הזה.."

ירייה נשמעה לפני שהספיק לסיים את המשפט. הלוטננט עף אחורה כשקילוח דם פורץ ממרכז מצחו.

החזרתי את אקדחי המעשן לנרתיקו וצעדתי במהירות לכוון ג'ואי.

"תאסוף את הכסף, יש לנו דקה" אמרתי לו.

אליוט סאגט נעמד.

"שב שריף" אמרתי לו.

"יום אחד אתה ואחיך תקבלו את המגיע לכם" אמר.

"אולי, אבל לא היום שריף, לא היום" עניתי לו, ודחפתי את ג'ואי לכוון הדלת החוצה, כי כבר יכולתי לשמוע את צפירות הרכבת הנכנסת לתחנה. 

דרג את התוכן: