"טיסה מס' 4215 לבורגס יוצאת משער 12", נשמע קולה המדוד והמהוקצע של הקריינית בנתב"ג, ומיד לאחריה החלה התנפלות המונית של ישראלים לעבר השער, צווחים לעבר ילדיהם, חבריהם, נשותיהם, בעליהם. טפיחה ידידותית על ישבני הזכירה  לי שגם אני ישראלית שנוסעת לבורגס עם כולם בסוכות, במבצע לעובדי "כל טוב", רשת המזון הגדולה במדינה, ושאיצ'ה, בעל היד השעירה, הידידותית במיוחד לכל עובדות סניף נתניה, סימן אותי כיעד התורן לסוף השבוע הזה.

לא רציתי לנסוע. "אני אוהבת לשבת בסוכה!", מחיתי באוזני אתי וקטי, חברותיי הקופאיות, אך הן היו בטוחות שאני מתלוצצת. "סוכה? התחרפנת או מה? מי יושב בסוכה חוץ מילדים ודתיים?", נחרו בבוז. "נו, באמת, שלומית, את באה וזהו. אומרים שיהיו הפעם המון גברים שווים מסניף תל אביב. זאת ההזדמנות שלנו!". אתי בת 34 וקטי בת 37. שתיהן עדיין לא התייאשו למצוא חתן. אני כבר בת 41, וכבר לא מחפשת יותר.השלמתי עם גורלי לבלות את החגים לבד. רק שאף פעם לא נותנים לי להיות לבד!

בשנה שעברה אילצו אותי חברותיי להצטרף אליהם ל"הפלגת כיף בים התיכון" בפסח, הפלגה שבה אכן כייפתי רבות, כשאני מקיאה בקשת נאה מהסיפון העליון. לפני שנתיים הכריחו אותי לנסוע ל"פונדק הרוחות" במדבר יהודה, שם הבטיחו לי חוויה רוחנית "עם המון גברים פנויים". מהחוויה הזאת אני אכן זוכרת רוח שחדרה בשפע לאוהל הלבן והדקורטיבי שלנו והביאה לי בכנפיה הרוחניות – שפעת עם 39 חום.

ועכשיו בורגס בסוכות. לשווא ניסיתי לבטל את השתתפותי. השתמשתי בלי בושה בכל הטיעונים השחוקים של לוויה, חתונה, בית חולים ובר מצווה. הסברתי בהרחבה כמה חשוב לשבת פעם בשנה בסוכה ולשחזר את תחושת ימי קדם של העם העברי, אך אתי וקטי איתנות וקשות כחומה בצורה הדפו כל טיעון במועל ידיהן הבשרניות עדויות צמידי הזהב המצלצלים: "את פסיכית עם קבלות!",הנידו בראשיהן הבלונדינים שחורי השורשים. "בסוכה אפשר לשבת כל החיים, אבל מבצע כזה לבורגס זה פעם בחיים!".מישהו יכול להתווכח עם הצמד-חמד הזה? כל הסניף יודע שלא כדאי ליפול לפה שלהן. אז נסעתי.

היומיים הראשונים בבורגס עברו בצורה סבירה. ארוחות בוקר שהספיקו עד הערב, ארוחות צהריים- השחיתות בהתגלמותה, ובערב –ארוחות במסעדות עם שירה קולנית במיטב המסורת הישראלית, ריקודים קופצניים, הופעות קוסם, נערת גומי, זמרת מקומית ודי ג'יי רעשני מפוצץ אוזניים. הכול כרגיל, שום דבר חריג. ואז הגיע היום השלישי, וגעגועיי לסוכה הלכו וגברו. לא יכולה להסביר איך אני מרגישה בסוכה. אני אוהבת לשבת לבד מוקפת בסדינים הלבנים מסביב, מעלי סכך מכפות תמרים, שבעדו מבצבצים השמים. אני יושבת ומרגישה פשוט בעננים! בדרך כלל אני מוזמנת לסוכה אצל דוד יענק'ל, ואם לא, אז תמיד יש השכנים הדתיים שלא מתעצלים ומקימים כל שנה סוכה . הם מבלים בה בדיוק יום אחד ואז נוסעים בחול המועד עם  תרמילים לרמת הגולן לבקר את הבן שלהם שם, באיזה ישוב קראוואנים שכוח אל, ומשאירים לי את הסוכה – כולה שלי! לעצמי!

ועכשיו זה חסר לי. אני פה, בארץ ניכר, בחג הסוכות. כולם שמחים ועליזים, ורק אני ברוח נכאים מתגעגעת לסוכה. אכלנו ארוחת ערב ותיכף יש קריוקי מיוחד עם אמן מקומי בשפה המוזרה שמדברים פה. אין לי מושג אם זו סלובנית, קרואטית או הינדית. לא, מה פתאום, הינדית זה בהודו. התחרפנתי לגמרי! אני שוברת את הראש בשתי שאלות קרדינליות. אחת: איך מתחמקים מידיו הארוכות של איצ'ה, והשנייה: איפה מוצאים סוכה בבורגס. בעודי מתחבטת, אני חשה נשיקה חושנית על צווארי מאחור, וגוף גברי מוכח נצמד אליי. "מה דעתך שניעלם להם קצת, את ואני?", אני שומעת לחישה באוזן, ואני ממש לא צריכה לעבוד קשה כדי לנחש מי זה.

איצ'ה לא גרוע כל כך, כמו שאני סולדת מהעובדה שהוא גרוש שלוש פעמים ועדיין מכריז שהוא מחפש את הכלה הרביעית והפעם "לכל החיים". הוא בן 46, וחסר אפיון ייחודי כל שהוא. לא גבוה, לא נמוך, לא שמן ולא רזה, לא נאה ולא מכוער. בקיצור, אם הייתם רואים אותו פעם אחת, הייתם שוכחים אותו מיד. הוא מתעסק כל הזמן בסקס, ולכן יש לו המון חברים וגם המון נשים מעוניינות. אני חושדת שיש לו בקופסה שלו קצת יותר אינטליגנציה ורגישות ממה שהוא מראה, אבל הוא מקפיד לא להראות.

 והפעם, מכולן, נבחרתי אני להיות בת זוגו בחופשה. כלומר מבחינתו אני בת זוגו, ומבחינתי – הוא סתם גבר שעובד אתי בסניף. איצ'ה יודע יפה ליחצ''ן את המערכות הזמניות שלו, עם הרבה רעש וצלצולים. בחדר האוכל הוא דואג לשמור לי מקום לידו ולהביא לי צלחת אחרי צלחת מלאה כל טוב. בריקודים הוא גורר אותי לרחבה ומקפץ לידי כמו תיש מאוהב. בשירה הוא שר ליד כתפי בקולו הצרוד, קול של קיבוצניק מחוספס נטול רגישות ורגש, ובפזמון הוא מחבק אותי כאילו אנחנו איזה צמד לוהט שהולך להוציא תיכף דיסק.

עד עכשיו סבלתי אותו בדממה כדי לא לקלקל את האווירה , אבל הערב הזה תכננתי להתחמק מהקשקוש הקולקטיבי המתוכנן ולחפש סוכה. כן, החלטתי נחושה. בטח יש כמה יהודים בעיר הזאת, ואם יש יהודים, אז יש גם סוכה. אקפוץ רק לכמה דקות. לשבת קצת וליהנות מההרגשה המיוחדת הזאת. ושום איצ'ה לא בא בחשבון עכשיו! חייבת להיפטר ממנו!

ולאיצ'ה צריך לדבר בשפה "איצ'ית". על כן חייכתי אליו את אחד מאותם חיוכים שבזכותם הפכתי לרגע ליפהפייה. "חכה לי כאן, אני עולה להחליף לבגד ים ונחגוג לנו ברחצה לילית", אמרתי במתיקות. איצ'ה התמסמס כולו. "בטח, מותק,אני לא זז מכאן", וקולו הפך צרוד מתמיד.  עיכסתי בהפגנתיות לעבר המעלית. בקומה הראשונה ירדתי בזריזות, ושמתי פעמיי אל המדרגות שהובילו ליציאה האחורית מהמלון. סוף סוף חופשייה לנפשי! בלב  מתרונן פסעתי ברחובות הסמוכים למלון, תרה אחר סוכה. אך זאת פשוט לא הייתה בנמצא!

קניתי בקבוק מים קטן בדוכן בפינת הרחוב ושאלתי. לא, הם לא יודעים. הלכתי עוד קצת, שוב עצרתי, שוב שאלתי. וסוכה – אין. רגליי כבר כאבו, והתחלתי להרגיש תחילתה של שלפוחית ברגל השמאלית. לא! אני לא אתייאש! אמצא סוכה ויהי מה! ואז, כמו פטה מורגנה במדבר, ראיתי אותה. סוכה! בוהקת בשלל אורות מרחוק, מזמינה אותי להיכנס!

לא מאמינה למראה עיניי, פרצתי בריצה, צולעת על רגל אחת, עד שהגעתי. ואכן, זו הייתה סוכה. סוכה בבורגס! הדבר המוזר היה שהיא הייתה ריקה לגמרי! פנסים צבעוניים עיטרו אותה סביב סביב, שולחן ערוך לתפארת עם מפה צחורה ועליו צלחות חרסינה, בקבוק יין, כוסיות. אך איש לא היה שם! מוזר מאוד! חשבתי, אך רגליי הכואבות הכריעו אותי. ישבתי אל השולחן, חולצת נעליים, מרגישה חופשייה ומאושרת ללא גבול. איהנה מהזמן השאול, קצר ככל שיהיה, עד שבעלי הסוכה החוקיים יגיעו. עצמתי את עיניי והתמסרתי לעונג הצרוף שבישיבה בסוכה, עם סכך למעלה, ושקט ורוגע מסביב.

לא היה לי מושג כמה זמן ישבתי שם. אך כשפקחתי את עיניי, הייתי עדיין לבדי בסוכה. בקבוק היין האדום בהק כמו אבן יקרה מולי. הכוסיות נצצו כבדולח. פשוט מזמינות לשתות....אבל של מי הסוכה? חסר לי להסתבך כאן כפולשת זרה. אני עוד עלולה לגמור בכלא...."הייתי שותה עכשיו כוס יין בכיף!", מלמלתי לעצמי. "לחיים!", שמעתי קול עונה לי, כמו הד. נבהלת פקחתי את עיניי החצי עצומות ומולי  עמד לא אחר מאשר....איצ'ה.

"מה זה, איך הגעת הנה?", אני שואלת בתדהמה. איצ'ה לא מראה כל סימני מבוכה. "איפה הייתי אם הייתי מאמין לנשים...", הוא מחייך אליי. "אחרי שלוש מערכות נישואין, אני לא מאמין לאף מילה של אישה". הוא עקב אחריי, מסתבר.. הלך אחריי בסבך הרחובות הזרים, מצפה בכל רגע שאסתבך, מוכן בכל עת להציל אותי מכייסים, אנסים, חוטפים...

אני מקשיבה בהשתאות. "והשקעת בי את כל המעקב הזה, רק כי קיווית לבלות אתי את הלילה?", הקשיתי. "ממש לא!", ענה איצ'ה בעליזות, ומזג בחוצפה ישראלית יין לתוך שתי כוסיות, כשהוא מגיש לי אחת. לגמנו בהנאה. "את תאמיני לי, אם אומר לך, שעקבתי אחריך כי קיוויתי שאת מחפשת סוכה?". "די! אתה עובד עלי?", "לא, באמת!", נשבע איצ'ה. "כולם חושבים שאם אני קיבוצניק, אז אין לי יחס למסורת, אבל למעשה אני ילד מאומץ. באתי ממשפחה מסורתית, ותמיד הייתה לנו סוכה. כשאמרת כל הזמן שאת תחפשי סוכה בבורגס, התביישתי להגיד שגם אני .....אני כל כך שמח שמצאת בסוף. בשביל שנינו....".

בשתיקה שהשתררה נשמע רק רחש עלי הסכך מעלינו. לא שמתי לב בכלל, שישבנו עצומי עיניים דקות ארוכות, אוחזים ידיים , חולקים רגש שלא יכולנו להסביר. כך מצאו אותנו בעלי הסוכה, זוג יהודים חרדים מהמלון הסמוך, שהתקשו להאמין למזלם הטוב למצוא אורחים בסוכה, שבה חשבו שיישבו לבד גם היום...

*  כל הזכויות שמורות לאלומה עברון (c)